לקראת הגמר חשוב לזכור: הטורניר הזה גבה חיים של אלפי אנשים

שריקת הסיום תישמע היום במונדיאל בקטאר, עם סיומו של המשחק בין צרפת לארגנטינה, ולפי כל ההערכות הקטארים לא ירוויחו ממנו כסף. אבל הם כן ירוויחו הרבה דברים אחרים מאירוח הטורניר העולמי.

ב־12 השנים שחלפו מאז שיחדה את פיפ"א כדי לקבל את אירוח המונדיאל, קטאר "השקיעה" 300-200 מיליארד דולר בתשתיות והכנת המדינה לאירוח העולם. חוקרים של אוניברסיטת לוזאן בשוויץ חקרו כל מונדיאל ומשחקים אולימפיים מאז 1964 וגילו ש־12 מ־14 מונדיאלים שהתקיימו מאז 1966 הובילו להפסדים כספיים גדולים למדינה המארחת. והמונדיאל "הרווחי" האחרון, רוסיה 2018, הוא רק "כביכול" רווחי (רוסיה רשמה רווח של 250 מיליון דולר אך קיים ספק גדול לגבי אמינות המספרים). לפי המחקר, "התשואה" מאירועי ספורט היא שלילית - ממוצע של -3.8%. לפי החוקרים, "אירועים כגון משחקים אולימפיים ומונדיאלים הם רווחיים רק לוועד האולימפי הבינלאומי ופיפ"א. האם הם יכולים להיות רווחיים למדינות, לערים ולממשלות שמארחות? כמעט אף פעם לא". הסיבה פשוטה, ההוצאות על האירוע הן על המדינה המארחת ורוב ההכנסות מזכויות שידור, מכירת כרטיסים וכו' הולכות לגופי הספורט הבינלאומיים. דרום קוריאה ויפן השקיעו 7 מיליארד דולר בהבאת המונדיאל אליהן. הן "החזירו" כ־2 מיליארד דולר והפסידו יותר מ־4.8 מיליארד דולר. דרום אפריקה הפסידה ב־2010 2.85 מיליארד דולר. ובקטאר, במקום שבו בנו 8 אצטדיונים מאפס ולעולם לא יצליחו למלא אותם במשחקים מקומיים, ההפסד הסופי פשוט בלתי נתפס. אבל הקטארים מתכוונים להחזיר את הכסף שהשקיעו בדרכים אחרות - למשל, הסכמי מכירת גז ונפט שיחתמו עליהם עם המערב, בין היתר בזכות הלגיטימציה שהמונדיאל העניק להם.

הקטארים ניסו, מנסים וינסו לוודא שהמסר שלהם יישמע חזק יותר מכל מסר אחר על ידי השקעה עצומה בספורט, בחסויות לגופי תקשורת ושוחד לפוליטיקאים. למשל, קטאר איירווייז העניקה את החסות הגדולה ביותר לשידורים האמריקאיים של פוקס. לא נשמעה ולו מילת ביקורת אחת על המארחים לאורך השידורים הללו - ליותר מ־330 מיליון אמריקאים. גם השידורים בבריטניה נמנעו לרוב מביקורות, ונשברו שם שיאי הרייטינג. בגרמניה, לעומת זאת, השידורים ב־ZDF וב־ARD, הערוצים הממלכתיים, לוו בהמון ביקורת ונרשמה ירידה דרסטית ברייטינג. ביקורת על המונדיאל לא תורמת לרייטינג שלו ולכן הביקורת הזו נמנעה בהרבה מהמקומות.

וכדי לוודא שהמונדיאל הזה יעשה את העבודה היחצנית עבור המדינה שמשתמשת בעבדים ומממנת טרוריסטים ברחבי העולם, שוחדה שורה של בכירים בפרלמנט האירופי, כולל סגנית הנשיאה. הבכירים נעצרו לפני שבוע במסגרת חקירת שחיתות שמערבת ניסיונות השפעה מצד קטאר על המדיניות האירופית. הפוליטיקאית הבכירה ביותר שנעצרה היא אווה קאילי ממפלגת PASOK הסוציאליסטית היוונית. פרשת השחיתות החמורה קשורה לניסיונות "לובינג" של קטאר, במטרה למרק את תדמיתה הבינלאומית במיוחד סביב נושא מות העובדים הזרים בהכנות למונדיאל, שבמהלכן נהרגו למעלה מ־6,500 עובדים.

לפני שריקת הפתיחה של המונדיאל עיתונאים שהגיעו לקטאר הבטיחו לקוראים, למאזינים ולצופים שהם לא יחמקו מ"לדבר על הכל" - כולל מצבם של הפועלים הזרים בקטאר, שסובלים מסטטוס של אזרחים סוג ג' או גרוע יותר, ואלפי הפועלים שנהרגו בזמן ההכנות למונדיאל.

אך למרות ההכרזות, הכל הלך לפי התוכניות של קטאר. ברגע שהתחיל הכדורגל, מעטים דיברו על מחיר הדמים הבלתי נתפס של המונדיאל המושחת בכל הזמנים. עסקו יותר בשיפוט, בליאו מסי ובבירה שלא הוגשה מאשר במחיר הדמים של הטורניר. היו פה ושם כתבים, גם ישראלים, שדיברו על תחושה מוזרה, אבל כמעט אף אחד לא בא לקטאר כדי לדווח על הסיפור הגדול ביותר.

מיגל דילייני, כתב "האינדיפנדנט", היה מהכתבים היחידים שהמשיכו לדבר על הנושא החשוב - גם כשהכדורגל עשה כותרות. הוא כתב על דו"ח שהוציא האו"ם על מצב העבדות בקטאר, דו"ח שנקבר על ידי האו"ם בעצמו אחרי שקיבל "תרומה" של חצי מיליארד דולר מקטאר. דילייני דיבר עם עובדים זרים - שחלקם הפכו ל"להיטים ויראליים" בגלל שכיוונו את האוהדים בצורה משעשעת, אך גרים בחדר קטן עם עוד 24-12 גברים. הוא היחיד שכתב ש"המקומיים" (העובדים הזרים) הם "מאוד נחמדים" רק כי הם חייבים אף על פי שמונעים מהם זכויות בסיסיות של המקומיים האמיתיים - המיעוט הקטארי ששולט במדינה. הוא היחיד שכתב על היחס של המקומיים כלפי אותם עובדים "בלתי נראים". הוא ראה גבר מקומי מאיים על עובד זר שהוא יגרום לגירושו כי העובד ניסה לעשות את עבודתו ומנע ממנו להיכנס לחדר כושר של מלון שהוא לא שוהה בו. "היו רגעים שזה הרגיש כמו הדרום העמוק בארצות הברית בזמן העבדות. אנשים בדרג נמוך שלוקחים כמובן מאליו אבל המקום הזה לא היה עובד בלעדיהם - ועל זה הם מקבלים בדיוק את ההפך מהכרת תודה", אמר דילייני.

עובדים זרים התרחקו מכתבים מפחד ודיברו אך ורק עם כתבים שלוו על ידי פעילי זכויות אדם שהם סומכים עליהם. "כולם נשפטים לפי הפספורטים שלהם", אמר עובד גנאי לדילייני. "המשכורת שלי תגיע בסוף החודש ויהיו כאלו שייקחו ממנה את הנתח שלהם. למרות העבודה הרבה, המשכורת תרד".

בפיפ"א טוענים שבכוונתם לשלם לכל העובדים דרך קרן מיוחדת כ־350 מיליון דולר. אבל פעילי זכויות האדם טוענים שלעובדים מגיע הרבה יותר. פיפ"א צפויה להכניס יותר מ־6 מיליארד דולר מהמונדיאל הזה.

הכתב הבולט היחיד שדיבר על הנושאים הללו באנגלית היה גרנט ווהל, שמת במהלך המשחק בין הולנד לארגנטינה. משפחתו של ווהל, שמנעו ממנו כניסה למשחק כי לבש בגדים בצבעי הגאווה, דורשת חקירה לנסיבות מותו. אחיו טוען שנרצח. גם על מותו ועל העובדה שלא היה דֶּפִיבְּרִילָטוֹר בתא העיתונאים של אצטדיון שהושקעו בו מאות מיליוני דולר לא דיברו כמעט - בכל זאת, רבע הגמר היה מרגש וחצאי הגמר מעבר לפינה.

הפוסט האחרון של ווהל בבלוג שלו עסק במותו של עובד פיליפיני במחנה האימונים של סעודיה והתגובה של בכיר קטארי למוות המיותר הזה - "מוות הוא חלק טבעי מהחיים". "פשוט לא אכפת להם", אמר ווהל על המארחים הקטארים. ווהל דיבר גם עם עובדים זרים ותכנן לפרסם כתבה בנושא. אנשי דת קטארים, שאת המימון שלהם הם מקבלים מבית המלוכה הקטארי, לעגו למותו של ווהל. התקשורת לעגה גם לנבחרת גרמניה על הדחתה מהמונדיאל אחרי ששחקני הנבחרת הביעו מחאה על מצב זכויות האדם בקטאר. ארסן ונגר, שמקבל כסף מפיפ"א וגם על הפרשנות שלו בערוץ הספורט הקטארי BeIN, הגן על הקטארים ורמז שנבחרות שלא עסקו אך ורק בכדורגל סבלו מכך. המכונה הקטארית למירוק תדמיתה לא עצרה ולו לרגע, והכדורגל, ואנשי כדורגל, סייעו במשימה.

"צריך לדבר עם העובדים כדי להבין שהם חיים בעולם שלא צריך להיות קיים ב־2022", סיכם דילייני. "ובמיוחד לא צריך לארח את המונדיאל". המסר הזה, כאמור, נעלם כמעט לחלוטין בדבר הנוצץ והמרגש הרבה יותר מזכויות עובדים אפריקאים במדינה במפרץ הפרסי: גביע עולמי.