"נשוב לניר עוז. By hook or by crook יהיה פה מפעל, אנחנו נחזור״

עמרי לוטן, מנכ"ל חברת הצבעים נירלט, כמה מרכזי בפעילותכם המפעל שנשרף ב־7 באוקטובר בניר עוז?

"זה מפעל ענק שהשתרע על פני 51 דונם עם 19 אלף מ"ר שטח בנוי שהפיק 70% מהתוצרת שלנו. המפעל שאיבדנו הוא בעצם לב פעילות נירלט, זה המפעל למוצרים שמבוססים על מים. מחבלים נכנסו אליו, ראינו במצלמות לפני שהכל נשרף. לנו ברור שהציתו אותו. היה קשה לראות מחבלים מסתובבים שם ועושים במקום כבשלהם, המזל שלנו שזה קרה בשבת. אני לא יכול אפילו לדמיין מה היה קורה אם היו עובדים באזור".

מה מצב העובדים שלכם?

"יש לנו עובדים שבני משפחה שלהם נהרגו. לנה טרופנוב, עובדת במעבדה הטכנולוגית שלנו מניר עוז נחטפה. היא הופיעה באחד הסרטונים שחמאס שחרר. בעלה נרצח, גם בנה ובת זוגו נחטפו, אני אפילו לא יודע אם היא יודעת את זה. יש לנו עובד שאבא שלו נחטף. עובדים אחרים שלנו היו שעות סגורים בממ"דים, חלק מהם עכשיו מפונים לאילת ולים המלח".

המפעל עלה באש כמה ימים, לא יכולתם לכבות אותו?

"ראינו את העשן, אבל אי אפשר היה לשלוח לשם כבאיות בגלל שהתנהלה שם לוחמה. פנינו לכיבוי אש, לפיקוד דרום, לעוצבת עזה, להתאחדות התעשיינים, ליאיר גולן, למי לא, כדי לכבות את האש. התשובה היתה שאין ברירה וצריך לחכות. בהתחלה קיווינו שאולי נשרפו כמה דליים, אבל כשעובר זמן ועדיין יש אש — אתה מתחיל לדמיין את הגרוע מכל. לקח לנו שישה ימים עד שחבר קיבוץ שלא נחטף או נהרג או פונה צילם לנו את המצב מקרוב. אתה רואה חורבות. הכל שחור. הרוס. כמו אחרי הפצצה.

"כשהגענו סוף סוף הזהירו אותנו שהגג או הקירות עלולים לקרוס עלינו. הכל הלך. אין מפעל. בואי נאמר שצבעו לנו את המפעל בשחור. תמיד ראו בנו מטרה, כבר בירי טילים, אבל עכשיו ממש נכנסו אל תוך המפעל".

ההרס בקיבוץ ניר עוז | צילום: שי סלינס

מה מרגישים כשעומדים מול ההרס?

"אתה מרגיש שאתה מבין מה זה שואה. זה קשה רגשית. חלק ממך חרב. הלך מפעל שבנית, שעבדת בו, שחיית בו. הוא מול עיניך — והרסו אותו. זה אפילו לא תוצאה של רעידת אדמה".

אתה עוד רואה שחור בעיניים?

"ב־8 באוקטובר אנחנו כבר התחלנו לחשוב במונחים של: בואו נניח שהכי גרוע קרה, איך מתמודדים? חשוב שהמוצרים שלנו ימשיכו להיות בשוק, המפעל שלנו ענק ולחלק מהמוצרים אין חלופות בשוק הישראלי. בדקנו איפה אפשר להשלים את הקווים החסרים. אני חייב לומר שמתחרים שלנו בארץ פנו ושאלו אם אנחנו צריכים משהו. החיבוק הזה לא יישאר לעד, אבל ביום שזה קרה — רוב המתחרים הרימו טלפון ואמרו: 'אנחנו פה'. עברנו אחד אחד לראות במה אפשר להסתייע. לצורך ייצור צבעים אקריליים נסענו ליוון. למותג המוביל שלהם שם יש מפעל עם עודף כושר ייצור ואנחנו מתחילים לייצר ביוון את המוצרים שלנו עם המותג שלנו ונייבא אותו לארץ. אנחנו עובדים עם עוד כמה קבלני משנה, זה עדיין לא בכמויות שצריך אבל זה התחלה וכדי להשלים חוסרים החלטנו גם לרכוש את חברת דקוליין מעמק חפר ב־63 מיליון שקל כדי לייצר בה עד להקמת המפעל מחדש. הגענו להסכם רכישה שמחכה לאישור הממונה על ההגבלים העסקיים".

לפני המלחמה ספק אם הממונה על ההגבלים היה מאשר את הרכישה.

"לכאורה אנחנו שחקן ראשי והם שחקן קטן מאוד אבל כעת זה לא חיבור בין גדול לקטן, אלא חיבור בין מי שלא קיים יותר למעשה למישהו קטן. אז אני מניח שהיא תאשר את הרכישה, כי איך אפשר לא?".

"ב־8 באוקטובר אנחנו כבר התחלנו לחשוב במונחים של: בואו נניח שהכי גרוע קרה, איך מתמודדים? חשוב שהמוצרים שלנו ימשיכו להיות בשוק, המפעל שלנו ענק ולחלק מהמוצרים אין חלופות בשוק הישראלי״

מה התחושה שלך מהיחס של המדינה כלפיכם?

"הטון עכשיו הוא 'נעשה כמיטב יכולתנו'. בשלב מסוים המדינה עשתה סוויץ', אתה רואה שרשויות המדינה רוצות לעזור: הצבא מאשר לנו להיכנס למפעל ומכון התקנים מוציא אישורים למוצרים שלנו — זה מעודד".

קיבלתם מקדמה של 100 מיליון שקל מהמדינה על חשבון פיצויים עתידיים.

"מס רכוש העביר לנו די מהר 100 מיליון שקל. יש לי עובדים שמקבלים שכר, ואני לא מוכר כרגע. המלאי שהיינו אמורים למכור והיה במרכז הלוגיסטי בניר עוז גם נשרף, זה מלאי שהיה שווה הרבה מאוד כסף. אז המקדמה נתנה לנו אוויר לנשימה, אבל צריך עוד הרבה יותר, בפרט כשאנחנו רוצים להקים את המפעל מחדש שם".

יש מחשבות שניות על המיקום של המפעל החדש?

"אני לא רואה למה לא שוב בניר עוז. אם נזוז מניר עוז אנחנו מזיזים פרקטית את הגבול. לאן שלא נזוז — קו הפחד יזוז איתנו. אנחנו לא ניתן להם להפחיד אותנו עם טרור. אם נבהלנו וברחנו לאופקים או לקרית גת — אז הם ניצחו. לא נספק להם את ההנאה הזאת. By hook or by crook יהיה פה מפעל, אנחנו נחזור. מעבר לכך, נירלט הוקם על ידי קיבוצי העוטף ניר עוז ונירים ומכאן שמו (כיום הם בעלי מניות בחברת האם אבל כבר לא הבעלים של נירלט).

״בסוף המפעל שיקום יהיה יותר גדול, יותר אוטומטי, יותר משוכלל ממה שהוא היה״ | צילום: שי סלינס

המלחמה עכשיו היא כדי להבטיח לנו יותר ביטחון בעוטף — ואני מניח שיצליחו. עד היום תפיסת ההגנה היתה ממוקדת בהתגוננות מפני טילים, ולא מחדירת מחבלים. גם אנחנו נצטרך לחשוב על תפיסת הביטחון שלנו כשהמפעל יקום מחדש. היו לנו ממ"דים ומיגוניות, אבל אולי נצטרך כיתת כוננות משלנו. בסוף המפעל שיקום יהיה יותר גדול, יותר אוטומטי, יותר משוכלל ממה שהוא היה. שר הכלכלה איתנו, הוא בעצמו אומר: נחזיר יותר ממה שהיה".

חברת האם שלך, בעלת השליטה בנירלט היא אינרום — חברת אחזקות עם עוד חברות בתחום כמו איטונג ועוד, כשנירלט היא הגדולה בהן — נלחצה מהמצב?

"אני מקבל גיבוי, ועידוד מלא. אני עובד הרבה מאוד שנים בתעשייה, אף אחד מאיתנו לא חווה משבר כזה. נפלו עלינו טילים בעבר, עברנו את תקופת הקורונה, חשבתי שסיימנו כבר את תקופת המשברים ואז הגיע אחד שהקודמים הם כלום לידו.

"אבל כמו במשברים הקודמים: מה שחשוב הוא שיש הנהגה ולא רק הנהלה. העובדים עברו טראומה בעצמם, ואי אפשר לעבור על כך לסדר היום ולומר: מי שחזק שישרוד. אנשים דואגים לפרנסה, למשפחות. אי אפשר להחזיר אותם לעבודה בבת אחת ובקלות. המטרה עכשיו היא לפתח תוכניות לעתיד ולשדר לעובדים לאן החברה הולכת. שידעו שהחברה תחזור לעצמה. שכרנו מרכז לוגיסטי בבאר שבע, עשינו את זה בכוונה בדרום — כדי שעובדים שלנו יוכלו לחזור לעבוד".

המשימה שלך היא כמעט להקים אופרציה מאפס.

"נכון. אבל עם הרבה ניסיון. זה לא שאני סטארט־אפ שאין לו מושג איך לפתח את המוצרים ולייצר אותם. יש לי אגפי תפעול וטכנולוגיה, שמובילים עבודה עם קבלני משנה כדי להוציא מוצרים שלנו כרגע. המטרה שלקוח שלנו לא ירגיש שאין נירלט. אנשי הטכנולוגיה שלנו נסעו ליוון כדי לדאוג לייצור צבעים ומטפלים בלהגיע לפורמולציה שלנו, ועכשיו העברנו לשם אריזות שלנו, זה יהיה אותו מותג רק שכרגע יגיע משם. אין ניסוי וטעיה. נכון שנעבוד בינתיים באמצעים פחות מתקדמים כי המפעל שלנו הכי מודרני, אבל נחזור לשוק".

זה יכול לרפות ידיים?

"למה מרפה ידיים? התפקיד שלי שזה בשום פנים ואופן לא ירפה ידיים. מבחינתי זה אתגר חדש בניהול. משהו שלא צפיתי קרה והתפקיד שלי הוא לנווט את הספינה. בקורונה ניווטנו ספינה במים סוערים. פה אין מים. אבל אף אחד כאן לא מוכן בשום פנים ואופן לתת להרוס את מה שבנינו. אני פה רק ארבע שנים, את נירלט בנו קודמי במשך 40 שנה. אני אחראי לא להחריב את זה. אנחנו כן חברה בריאה, ללא חובות. גם חברת האם שלנו. יש את המדינה שמחויבת לעמוד לצידנו. היא עשתה את זה בפעמים קודמות, וגם הפעם. אנחנו נשענים הכי הרבה על המדינה מתוקף חוק אבל גם בגלל הרצון. במקרה שלנו אין דיון על המיקום שלנו או על אם נפגענו או לא. אנחנו 300 מטר מהגבול והמפעל הוכחד. את 100 מיליון השקלים העבירו לנו די מהר, בשבוע הראשון או השני למלחמה, זה מראה על מחויבות — אתה לא מעביר סכום כזה בלי להבין שזה יהיה הרבה יותר".

הוצאתם עובדים לחל"ת?

"לא. כדי לתת להם תחושת ביטחון. אנשי משאבי אנוש אצלנו עובדים סביב השעון, מחבקים. הם לא נוקטים בצורה קרה של: 'יאללה, יוצאים לחל"ת — תסתדרו'. 20 מתוך 400 עובדים שלנו במילואים כרגע, ולכל האחרים שרוצים לעבוד יש מקום אצלנו. חלקם כבר עובדים באינטנסיביות על תכנון החלופות של איפה נייצר ואיך. שם צריך עובדים ומנהלים שילמדו וישגיחו.יהיה לנו מרלוג חלופי בבאר שבע שנעבוד בו בצורה פחות אוטומטית עם יותר עובדים, וזה יתחיל בשבועיים הקרובים. אנשי המכירות, שלא היה להם מה למכור, חוזרים למכור בדצמבר, כנ"ל השיווק ואנשי הטכנולוגיה תומכים כל הזמן בייצור המוצרים שלנו במקומות אחרים".

אין חשש שקבלני המשנה ישימו יד על הידע שלכם?

"אנחנו מנסים להיזהר מזה, מייצרים אצל כאלה שזה לא אמור להיות התחום שלהם, או בראש מעייניהם. את דקוליין אנחנו קונים בין השאר כדי להימנע מהסיבוך הזה וכדי לשמור על חלק מהייצור שלנו. . ביוון זו חברה ששולטת בשוק היווני. אז אולי הם יהיו בזכותנו יותר חזקים אבל הם לא יהיו בישראל".

המשבר בענף הבנייה מקרין עליכם?

"אני לא יכול לומר לך כי אנחנו לא מוכרים כבר חודשיים. ענף הבנייה בנוי על פועלים ערבים וזרים ושניהם לא עובדים, אבל הוא לא עומד להתמוטט, כי צריך דיור במדינת ישראל מעבר לזה יש את מצב הרוח של המלחמה. יום אחרי שהיא תיגמר דברים יחזרו לשגרה והצבע שלנו יחזור".