רבע מהכנסות החרדים מגיעות מקצבאות ותמיכות

נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) הציגו כי תשלומי החובה של משק בית לא חרדי הוא פי 6 כמעט מזה של משק בית חרדי, כפי שפורסם אתמול ב"כלכליסט". אם מוסיפים לכך את ה"תרומה" של משקי הבית "לנפש" הפער מזנק לפי 9. מול אי־השוויון הבולט הזה בתשלומים לקופת המדינה נבדוק וננתח את התקבולים המגיעים לאוכלוסייה החרדית מאותה קופה ציבורית.

סקר הכנסות המדינה מעלה כי יותר מרבע (26.2%) מהכנסות של משקי בית חרדים בישראל - כ־195 אלף משקי בית נכון ל־2019 - מקורם בקצבאות ובתמיכות ממשלתיות. זאת לעומת 11% בלבד בקרב משקי בית יהודים לא חרדים, ועשירית בלבד בקרב משקי בית חילונים, המהווים מחצית מהאוכלוסייה היהודית והקבוצה הגדולה שבה.

באופן לא מפתיע, סקר ההכנסות מעלה כי סך כל הכספים שמגיעים למשק בית חרדי בממוצע בגין סיוע ממשלתי ישיר - קצבאות ותמיכות - כמעט 3,700 שקל לחודש, גבוה בממוצע ממשק בית לא חרדי. עם זאת, גם הפעם, ובדומה לניתוח על תשלומי החובה לקופת המדינה, ההיקף מפתיע ביותר: משקי בית חרדים מקבלים כמעט 53% יותר בממוצע מאשר משק בית לא חרדי.

חשוב להבהיר: מדובר אך ורק על קצבאות ותמיכות ולא על שירותי בריאות וחינוך שהמדינה מספקת. בתחום זה החרדים מקבלים הרבה יותר למשק בית היות שמספר הנפשות במשק בית בקרב חרדים עומד על 5.2 לעומת 2.6 נפשות בקרב חילונים (3.05 ממוצע ארצי).

השוואה בין שתי ערים "אחיות" - כמו מודיעין־מכבים־רעות ומודיעין עילית - הראשונה חילונית והשנייה חרדית, מאפשרת להבין איפה נוצרים הפערים בין חילוניים לדתיים. לדוגמה: הפערים הגדולים לטובת העיר החרדית הם בקצבאות ילדים (120% יותר למשק בית ממוצע), בקצבת נכות (מעל 28% יותר) וקצבת הבטחת הכנסה (28% יותר).

מנגד, במודיעין עילית, הנשים מקבלות 45% פחות דמי לידה מאשר במודיעין־מכבים־רעות - שכן מדובר על קצבה שתלויה בהיקף השכר של היולדת. פער עצום לטובת מודיעין החילונית נרשם בהיקף תשלום קצבת "דמי פגיעה" - שמתקבלת על ידי מי שנפגע בעבודה. תושבי מודיעין־מכבים־רעות מקבלים 34% יותר דמי אבטלה בממוצע מאשר בעיר החרדית (זו קצבה שמתקבלת אך ורק על ידי מי שמשתתף בשוק העבודה).

נתון מעניין אחר שעולה מהסקר הוא כי משק בית חרדי מקבל כמעט כפול (96% יותר) בגין תמיכה וקצבאות ממשק בית ערבי. תמונת הראי של התופעה הזו מתקבלת כאשר מתבוננים על המספרים הקשורים להכנסות מעבודה.

הכנסה של משק בית לא חרדי מעבודה היא גבוהה ביותר מ־82% לעומת משק בית חרדי, וכאשר מתרכזים בחילונים בלבד - מדובר על מספר כפול: 18,571 שקל בחודש לעומת 9,254 שקל. מעניין לא פחות להשוות את ההכנסה מעבודה בין חרדים לקבוצה דומה במאפייניה הכלכליים - הערבים. לפי הלמ"ס, עדיין הכנסות מעבודה של ערבים הן גבוהות בכ־25% לעומת הכנסות של החרדים: 11,548 שקל בחודש לעומת 9,254 שקל. כדאי להוסיף לדיון נדבך נוסף: היחס בין מספר הנפשות לבין מספר המפרנסים במשק הבית (ראו תרשים).

והנה הפרדוקס: למרות שהחילונים תורמים פי כמה וכמה ומקבלים פחות פי כמה וכמה - דווקא החרדים הם שמתנגדים להעלות מסים ולהרחיב את השירותים הממשלתיים כפי שעולה ממדד הדמוקרטיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה לשנת 2019 בה נערך הסקר. לפי אותו מדד, סוקרי המכון שאלו האם עדיף להפחית מסים ולספק שירותים בסיסיים בלבד (פחות ממשלה ויותר שוק בכלכלה) או שמא עדיף להרחיב את ההכנסות (באמצעות מסים) ולספק יותר שירותים שיהיו יותר איכותיים (יותר ממשלה ופחות שוק).

הפער הגדול ביותר נרשם בין חרדים לחילונים, והוא בכיוון מנוגד לאינטואיציה. היה ניתן לצפות שהחרדים ידרשו יותר שירותים וקצבאות (הם מקבלים יותר) גם אם זה בא על חשבון יותר מסים, שכן כאמור, התרומה שלהם מינימלית. ולהיפך: חילונים ידרשו לשלם פחות למדינה ולרכוש את אותם שירותים באופן פרטי בשוק הפרטי.

והנה התוצאות המפתיעות: מעל מחצית מהחילונים (55%) דרשו לשלם יותר מסים כדי להרחיב ולשפר את השירותים הממשלתיים כאשר רק שליש דרש את ההיפך. מנגד, 60% מהחרדים דרשו פחות מסים ופחות שירותים כאשר כרבע מהחרדים שואפים ליותר שירותים (27%).

במכון הישראלי לדמוקרטיה מציעים שני הסברים לתופעה: "ייתכן שהסיבה לשוני היא שלחרדים ולדתיים יש מנגנוני תמיכה קהילתיים שבמובנים מסוימים מייתרים את אלה של המדינה", נכתב בדו"ח. ומוסיפים גם הסבר אפשרי אחר: "המדינה מעבירה להם בלאו הכי תקציבים ושירותים בגלל כוח המיקוח הפוליטי החזק שלהם, ולכן הם אינם רוצים לשלם מסים בשביל מה שהם מקבלים ממילא".

יש הסבר נוסף העולה מהדו"ח וניכר בהתנהלות ההנהגה החרדית בשבועות האחרונים: הקשר עם המדינה הרבה יותר רופף וחיזוק המדינה הציונית - על כל רבדיה ומוסדותיה - הרבה פחות מדבר אליהם. על כל פנים, כאשר מסתכלים על התמונה הכוללת, קשה שלא למלמל את הפתגם הישראלי הידוע כלפי החילונים: פראיירים לא מתים - הם רק מתחלפים.

אין צורך להיות דמוגרף או כלכלן מדופלם כדי להבין כי בעוד שני עשורים, כאשר החרדים יהוו כרבע מאוכלוסיית ישראל - מדובר בתחזיות שאגף התקציבים באוצר פרסם - מצב שבו קבוצה כה גדולה של תושבים ניזונה מהיקף כה משמעותי מתמיכה ממשלתית וסעד, ומנגד תורמת כל כך מעט לקופת המדינה - אינו בר־קיימא. זה המסר המרכזי שחייב לעלות ממסד הנתונים הללו ולהדליק את כל הנורות האדומות במוסדות השלטון.

בקרב הממשלה המיועדת, ובהתאם להסכמים הקואליציוניים המתגבשים, ניכר כי במקום לקבל את התובנות המתחייבות מהמציאות ומהמספרים והנתונים המאוד ברורים, ההנהגה החרדית מעדיפה התייחסות אחרת. כך יו''ר דגל התורה משה גפני, בחר להתלוצץ ולפתוח את הדיון שנערך אתמול בוועדת הכספים בהתייחסות לכתבה הראשונה בסדרה ב"כלכליסט" אשר כותרתה היתה "חילוני משלם פי 6 מסים יותר מחילוני".

לדבריו, "מדובר בפייק מוחלט. החרדים משלמים כמו כל אחד, הכל פשוט שקרים. בהמשך טען כי הפרסומים מקורם בזיקה פוליטית. "אני אומר לכל הכתבים והפוליטיקאים, אנחנו לא מפחדים מכם. שנה וחצי שתקתם כי חשבתם שאלך אתכם, קיבלתי תדמית שאלך עם יאיר לפיד ובני גנץ. לא הלכתי אתכם והגיעה שעת הנקמה".

רבים התייחסו אתמול גם למחקרו של פרופ' מומי דהן מהאוניברסיטה העברית שבדק לפני 25 שנה באמצעות סימולציה מה יקרה לעיר הבירה אם שיעור הריבוי של החרדים, התרומה שלהם לקופת העירייה, והביקושים לשירותים - ימשיכו להיות כמו ב־1998 - ללא שינוי. המסקנה של דהן היתה כי ב־2020 מצבה של הבירה יהיה בכי רע. אפילו רע מאוד.

רבים גיחכו וטענו כי ירושלים חיה וקיימת והיא לא קרסה בהתאם לנבואה מ־1998. התשובה של דהן אומרת הכל: "ירושלים ירדה מאשכול 5 בשנת 1995 לאשכול 2 בשנת 2019. אין עוד ישוב לא חרדי שהידרדר בצורה חדה כל כך כמו ירושלים. הגירעון התקציבי לא חייב לגדול אם מקבלים תמיכה ממשלתית (כמו שקרה), מפחיתים שירותים ומעלים ארנונה על התושבים המשלמים בירושלים. רמת השירותים בירושלים לתושב נמוכה יותר בחצי מאשר תל אביב ואילו הארנונה למגורים גבוהה יותר בירושלים. כלומר, תושב ירושלמי משלם יותר ארנונה (מתוך אלה שמשלמים) ומקבל פחות. בקיצור, ירושלים אינה סיפור הצלחה ב־25 השנים האחרונות", מסר דהן ל"כלכליסט". מה שעומד על הפרק כעת, איננה עיר הבירה, אלא המדינה כולה. ואם המדינה כולה תידרדר כמו הבירה יהיה לזה מחיר כבד שכולנו נשלם, לרבות החרדים.

נסיים עם החדשות הטובות: לפי נתונים שהציג נגיד בנק ישראל לפני שנתיים, משקל הקצבאות בקרב ההכנסה של החרדים ב־1999 לפני כ־25 שנים היה 48% (במחירים של 2018) ולא 26% כמו היום. קרי, חל שיפור דרמטי שמוסבר רובו ככולו בזינוק חד בשיעור ההשתתפות בשוק העבודה בקרב נשים חרדיות. עד ל־2003-2002 שיעור ההשתתפות בקרב נשים חרדיות היה סטטי-תקוע ב־50%, קרי, מחצית מהנשים לא עבדו כי לא רצו לעבוד. באותה שנה חל מהפך והחלה כניסה מאסיבית וחסרת תקדים של נשים חרדיות לשוק העבודה עד שב־2020 שיעור ההשתתפות של נשים (בנות 64-25) הגיע ל־82.2% ועקף את שיעור ההשתתפות הממוצע של נשים באותן גילאים ב־OECD.

עד כמה שזה נשמע מוזר, שיעור ההשתתפות של נשים חרדיות גבוה מהממוצע של הנשים בעולם המפותח: לפי הנתונים של ה־OECD שיעור ההשתתפות בישראל הוא 76% לעומת 69% ממוצעת בארגון. השיפור הזה אינו מקרי ולבטח לא תוצאה של נס - אלא של מדיניות. השנים 2003-2002 מסבירות הכל: הממשלה דאז, ובעיקר שר האוצר, החליט כי הגיע העת לשנות את הכיוון בהתאם לאידיאולוגיה שלו. הוא קיצץ קצבאות ילדים ונכות והחל לעודד תעסוקת חרדים. שמו בנימין נתניהו. על המהלך הדרמטי הזה הוא שילם מחיר פוליטי. פעם היתה לו אידאולוגיה, הוא עשה מעשה ולא דחה והיה מוכן לשלם מחירים פוליטיים.

המשותף היחיד בין שר האוצר דאז לבין ראש הממשלה הקודם-העתידי הוא רק השם. מדיניות נכונה מסוגלת להשלים את המשימה: להכניס את הגברים לשוק העבודה ולדאוג שירוויחו שכר גבוה - אין טעם בלהחליף חרדים עניים בעובדים חרדים עניים. אפשר לשנות את הכיוון ובמהירות מעוררת פליאה, כמו שהוכיחו נשים חרדיות שכבר עוברות לשלב ב': הן כבר בולטות בסצנת ההייטק הירושלמית ולא מסתפקות רק כעובדות הוראה.

יש להצטער כי כלל הצעדים של ממשלת נתניהו-גולדקנופף-גפני-דרעי שכבר אושרו והוכנסו להסכם הקואליציוני מכוונים בדיוק לכיוון ההפוך.