ליאו מסי נאלץ להילחם בשתי רוחות

1. הנה חמישה דברים שדייגו מראדונה עשה ואין שום סיכוי שליאו מסי אפילו יחשוב עליהם. נטילת כימיקלים לא חוקיים; ירי על עיתונאים; לשחק בקבוצה בעלת דימוי מאפיוזי כמו נאפולי; להיות חבר של פידל קסטרו שליט קובה; להיות חבר של הוגו צ'אבז הדיקטטור מוונצואלה. ובינתיים חוצה ביניהם הבדל נוסף שדווקא אותו מסי מעוניין למחוק – הובלת נבחרת ארגנטינה לזכייה בגביע העולם.

ועדיין ההבדלים האחרים מגדירים טוב יותר את השניים. מראדונה היה פרחח, יצרי, פרובוקטור, מנתץ סדרתי של קודי נימוס והתנהגות. מסי לעומתו מצטייר כרובוט מופנם ומסוגר, כברנש יבשושי משהו, מכונת כדורגל יעילה, וכמו מראדונה גם מרהיבה לעתים, אבל ככל שקשור בסקנדלים שמחוץ למגרש, מדובר בשני טיפוסים שונים בתכלית והפוכים לגמרי.

והנה, אחרי המשחק עם הולנד, בעת ראיון לעיתונאי ארגנטינאי, נקלט, נראה ונשמע מסי פולט בזעם לעבר שחקן הולנדי: "מה אתה מסתכל, טמבל?". הלו, זה מסי שלנו? לפתע הוא נראה חי, בועט גם מחוץ למגרש, עצבני וזועם. לפתע יצא ממנו המראדונה על גבי כמה נרווים אותנטיים. אז נכון שעדיין אין לצפות ממנו לכל החבילה של מראדונה שהוזכרה לעיל, אבל הקללה הפומבית העסיסית להולנדי היא בהחלט התחלה. ועכשיו נותר לקחת את הגביע ולמחוק עוד הבדל מדייגו. ויש אומרים אפילו לעבור את השמנמן שהצטרף לאלוהיו בטרם עת. מזל שהשמים רחבים דיים כדי להכיל שני אלוהים, לפחות לגרסת הארגנטינאים.

מסי מתמודד במונדיאל הזה עם שתי רוחות. רוחו של המנוח והרוח של קיליאן אמבפה, החבר שלו מפריז סן ז'רמן, שמהיר כמו הרוח ואותו יפגוש בגמר היום. מצד אחד רודף מסי אחרי מראדונה, מצד שני הוא נרדף בידי אמבפה. הזקן והנער. את הזקן הוא מבקש לרשת והנער מבקש לרשת אותו כשחקן הטוב ביותר בעולם. אם מסי לוקח את הגביע, הוא הורג שתי ציפורים בבעיטה אחת. גם מיישר קו עם מראדונה וגם, לעת הזו, מאותת לסוס הצעיר: חכה, אני עוד כאן.

במושגי לחץ אישי, קשה להעלות על הדעת עוד דוגמה בהיסטוריה לנטל כה כבד שמוטל על שחקן אחד ומתכנס כולו למשחק אחד. להגיע לגמר ולא לקחת אותו זה כמו לעשות את כל הסלאלום שעשה מראדונה מול אנגליה ולבעוט החוצה. כל סיפור המונדיאל הזה נבנה על הציפייה ממסי לצאת לפנסיה עם הגביע הקדוש כי בלעדיו משהו יהיה חסר ברזומה שלו, ואנחנו, כידוע, חותרים ומשוועים למושלמות. החתיכה החסרה בפאזל של מסי מטריפה את העולם כולו. ומסי – עליו מוטל להגשים את החלום הזה. החלום שלו ושל העולם כולו, מינוס הצרפתים ואלה שנמאס להם מפולחן האישיות סביבו. או שפשוט אוהדים את מראדונה. גם בדת הכדורגל יש הדוגלים במונותאיזם, ודי במראדונה אחד, שכבר נאלץ לחלוק את השמים עם השותף הוותיק.

2. בשנים 1996-1990 הייתי פרשן הכדורגל של "מעריב" ואפילו נשלחתי לסקר את המונדיאל בארצות הברית ב־1994. בהדרגה, לאחר לימודי המשפטים, עברתי לפרשנות משפט, ובתוך שתי הקטגוריות האלה, כדורגל ומשפט, בלט משהו משותף: השופט. האחד עם פטיש והשני עם משרוקית, אבל שניהם כאן כדי לעשות צדק.

אפרים קישון כתב בערגה על מיידיות הופעת הצדק בכדורגל. כאשר בריון פוגע בך במגרש, מיד מופיע השופט על משרוקיתו וכרטיסיו הצבעוניים, ועושה צדק. כמה חבל, כתב, שגם בחיים זה לא ככה. צמצום מסוים של הפער בין שפיטה בכדורגל לשפיטה הכללית אפשר למצוא במצלמות ה־VAR שמקבילות לרישות המרחב הציבורי במצלמות. שתיהן מאפשרות לגלות, לנטר ולתעד את האירועים כדי לשכלל ולשפר את אכיפת החוק ועשיית הצדק.

נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק לא אהב את השימוש במילה "שופט" לגבי שופט כדורגל. איכשהו לא נראה לו שמאיר שמגר ומאיר לוי ירשמו את אותו המקצוע, "שופט", בקורות החיים שלהם. ואכן, ברוב השפות יש מילה נפרדת לשופט בית משפט ולשופט כדורגל. JUDGE מול REFEREE באנגלית, למשל. ואכן, נעשה ניסיון לבדל לשונית בין השניים גם בעברית, ועלה הרעיון לקרוא לשופט כדורגל בשם "פוסק". אלא שהרעיון הזה ירד מהר מאוד מהפרק. ולמה? כי בדיוק בתקופה ההיא החלו גם נשים להיכנס למקצוע השיפוט בכדורגל.

3. בשנה האחרונה ידע הכדורגל הישראלי, בעיקר בנבחרות הצעירות, שיפור והישגים. אבל בכל הקשור לנבחרת הבוגרת הסיכוי להגיע למונדיאל קלוש. במונדיאל הבא ישתתפו 48 נבחרות ולא 32 כמו היום, ואנחנו סקרנים לדעת מתי המספר יהיה גדול דיו כדי להכיל גם אותנו. מצד שני מותר לתהות ולמחות: מה לנו ולמונדיאל? מדוע לא להגביל את ההשתתפות לאיכות בלבד? זכור הוויכוח המפורסם מה נדרש מספורט – אלופים או אלפים, מה חשוב יותר - ההשתתפות או האיכות. בכדורגל העולמי שולטת הפוליטיקה שמרחיבה את שורות הייצוג וההשתתפות. והפוליטיקה הזו הושחתה במכירת האירוע לקטאר. לישראל אין 200 מיליארד דולר לשלם על אירוח, אז אין ברירה וצריך להתאמץ על המגרש. בינתיים אנו שולחים גדודי כתבים ופרשנים ונתנחם בעוד דמיון.

בסטטיסטיקות המונדיאלים שמור מקום מכובד לבנים ואבות ששיחקו במונדיאל. לקטאר הגיעו שלושה בנים לאבות כאלה. מרקוס הבן של ליליאן טוראם מצרפת; דיילי, הבן של דני בלינד מהולנד; וקספר, הבן של פיטר שמייכל מדנמרק. וגם לנו יש משפחה מונדיאלית כזו: מוטל'ה ועמיחי שפיגלר.