מתנת חינם מהיועמ"ש: עדותו של יהודה וינשטיין במשפט נתניהו

1. יום של כאבים

ויינשטיין לא נהנה בבית המשפט – פיזית ומשפטית

יהודה וינשטיין, לשעבר היועץ המשפטי לממשלה, לא מבין למה גררה אותו הפרקליטות להעיד בבית המשפט המחוזי בירושלים בתיקי נתניהו. "תביאו לכאן את היועץ שהגיש את התיקים ולא אותי", אמר. סביר להניח שהוא עצמו, מעריכים מקורביו, לא היה מגיש את כולם. אולי רק את תיק 1000 על שוחד ולא רק מרמה והפרת אמונים ומסיים את הסיפור בתוך שלושה חודשים.

וינשטיין היה עצבני. הוא הגיע עם כאבי שיניים ועם טרוניות, שגם הן התפתחו תוך כדי הדיון. בהתחלה זה היה על עצם הרעיון המופרך לטעמו של הפיכת יועץ משפטי לעד תביעה. היה לכך תקדים בודד אחד, כשמני מזוז העיד במשפטו של יצחק זוזיאשווילי בפרשת רצח השופט עדי אזר. בהמשך הוא כעס גם על הסנגור עמית חדד, שבמקום להציג לו חוות דעת משפטיות רשמיות, הוא מציג לו קטעי עיתונות. למשל, כשנדרש לעמדות משרד המשפטים בענייני ערוץ עשר או ישראל היום. "תביאו את חוות הדעת, תביאו את המשנים שעסקו בזה, אבי ליכט ואורית קורן, מה אתה רוצה ממני", הטיח בחדד.

2. מתת הייעוץ

וינשטיין העיד שלא נדרש לייעץ אם מותר או אסור לקבל מתנות

התובע עו"ד יוני תדמור ביקש להבין אם וינשטיין, כיועץ משפטי, נתן אישור לראש הממשלה לקבל מתנות. "לא נתתי שום חוות דעת, לא יעצתי, לא נשאלתי, לא דיברנו על זה בשיחת מסדרון", ירה וינשטיין בקצב.

כשמדברים על מתנות, מדברים על שרה נתניהו שהפציעה לראשונה באולם בירושלים. לפני כן הגיעה לעדות מילצ'ן בלונדון, שנסבה גם על המתנות. האם ביקשה להזכיר לווינשטיין שלא הורה לבעלה להימנע מקבלת המתנות? וינשטיין אכן העיד שלא נדרש לעניין. אבל גם התביעה קיבלה את הפירור שלה. וינשטיין לא אישר שמותר לקבל, אלא שאיש הציבור אמור לברר את חוקיות קבלת המתנה מגורמים משפטיים. "מהיועצת המשפטית של המשרד או מעורך הדין חדד או וינרוט". גם היועץ המשפטי לממשלה הוא אופציה, אבל וינשטיין, כאמור, לא היה בלופ הזה.

תדמור רמז להיתר המתנות שנתנו עוה"ד הפרטיים וינשטיין ווינרוט לפני 25 שנה לנתניהו שהזכיר זאת בחקירתו במשטרה. חדד, בתגובה, פצח בהתנגדות רוחבית ארוכה שנשענה על חסיון עו"ד־לקוח, "קודש הקודשים" לדבריו. ככלל, כניסת חדד לתיק 4000 במקום בעז בן צור מבטיחה למשפט הזה חיי נצח. מלבד דחייה טבעית ומתבקשת מעצם חילופי הייצוג, חדד, במונחי כדורגל, יודע לשחק על הזמן. וכשתדמור מרים לו להנחתה, עברנו לכדורעף, כמו העצות של וינשטיין מלפני 25 שנה, הוא מצא את המנחית המושלם.

3. סגירה צינית

הערות חדות על התיק, ממי שלא הרבה לפתוח תיקים נגד בכירים

כשווינשטיין עצבני הוא גם מצחיק. הוא מנסח משפטים כמו "יש בעלי זיכרון מופלא, שזוכרים כל מה שהיה, ויש בעלי זיכרון עוד יותר מופלא שזוכרים אפילו את מה שלא היה". קשה לדעת אם העד מנסה להסביר למה הוא לא ממש זוכר את האירועים שגולגלו לפתחו, או מבקר עדים אחרים שאיפשרו לתיקים האלה, לחלקם לפחות, להמריא וגם להתרסק.

בציניות המלבבת שלו זרק הערות נוספות שנשמעות כביקורת סמויה. למשל, "אם היו לי ראיות הייתי מגיש, בלי ראיות לא מגישים", אמר, כשנדרש להחלטתו לסגור את התיק נגד הפרקליטה רות דוד, שקיבלה מתנות מעו"ד רונאל פישר.

ולא רק רות דוד. וינשטיין היה חסכן בתיקים שהגיש נגד הצמרת הגבוהה. לפניו היה מזוז שהעמיד חצי ממשלה לדין, כולל את ראש הממשלה אהוד אולמרט ונשיא המדינה משה קצב. אחריו היה אביחי מנדלבליט שהגיש את תיקי האלפים. וינשטיין בעיקר סגר. לא רק לרות דוד או נתניהו (תיקי ביביטורס), אלא גם את תיק ליברמן הגדול, תיק השחיתות. נגדו הגיש את התיק הקטן, שבו זוכה אביגדור ליברמן בפרשת השגריר. מבחינה זו, וינשטיין סיפק לממשלה כיפת ברזל אפקטיבית, או בלשונו: מגישים רק אם יש ראיות, אם אין - לא מגישים.

4. הציל את ערוץ 10

היועמ"ש לשעבר העיד על יחס נתניהו כלפי התקשורת

למרות העצבנות שטרח להפגין, אפשר היה לראות שווינשטיין גם נהנה מהמעמד. כסנגור משופשף וכמי שמודע היטב למעמדו, הוא שלט בחקירה ולא החוקרים. הוא העיר, נזף, התלוצץ. ובעיקר הוא לא זכר ולא הבין למה מטרידים אותו.

הוא נהנה להרחיב בדברים הידועים שנזקפו לזכותו. למשל, כששכנע את נתניהו לא לסגור את ערוץ עשר. "ביבי חשב שאין מקום לכל כך הרבה ערוצים", אמר, כשהוא סותר עמדות אחרות של נתניהו, שחתרו להגדלת הפלורליזם והשוק. וינשטיין לא ידע להגיד אם נתניהו רצה לסגור את הערוץ בגלל החובות או בגלל העיתונאי רביב דרוקר.

"גם אני לא הייתי מאושר מדרך הסיקור שלו בתקשורת", העיד וינשטיין, "חשבתי שזו אחת הסיבות שלו לסגור את הערוץ". בכל מקרה, הוא סיפר על ישיבת רבת משתתפים בלשכת ראש הממשלה, שבה הסבירו לו למה חשוב לא לסגור. "הוא נראה נחוש שלא להשתכנע", העיד, "אחר כך הוא ביקש מכולם לעזוב את החדר. אמרתי לו שלא אתן ידי לסגירת הערוץ, במיוחד לא בתקופת בחירות, והוא קיבל את עמדתי".

מעבר לזה סירב וינשטיין להיגרר. על הקשר עם ארנון מילצ׳ן והאינטרסים שלו בישראל הוא לא שמע, גם לא על רון לאודר. וכמובן, את העיתונים הוא לא קרא, ואת הפרטים הוא ממילא לא זוכר. בנוסף, הוא נזף על חוקריו שלא עשו שיעורי בית, שלא ביקשו ממשרד המשפטים את חוות הדעת הרשמיות, ובמקום זה ״אתם מראים לי קטעי עיתונים, שעם כל הכבוד, אני לא יכול לסמוך על מה שכתוב בהם״.

מקור נוסף שהסנגור חדד הרבה לצטט ממנו, והפעם ללא הסתייגות העד, הוא ספרו של וינשטיין "היועץ". חדד הפליג בשבחיו, עד שהשופט משה ברעם קטע אותו: "בוא נפסיק עם החנופה". "למה?", העיר וינשטיין, "תן לו להמשיך".

והוא המשיך, בעיקר בניסיון להכניס באמצעות וינשטיין הטיות ומחדלים ברקע גיבוש תיקי האלפים. למשל, הסיפור שמפקד להב 433 רוני ריטמן טען שנתניהו שלח את הקצינה שהתלוננה נגדו. או החלטת וינשטיין לסגור למנדלבליט את תיק הרפז מחוסר ראיות. מנדלבליט, כיועץ משפטי, ביקש מהפרקליטות הכפופה לו לשנות את עילת הסגירה ל"חוסר אשמה" ובכך קלע עצמו, לפי חדד, ל"ניגוד עניינים מטורף". וזה ממשיך ל"תיק 1000 הישן" - האישור של וינשטיין בסיום כהונתו לחקור רק שתי טיסות "הא ותו לא", שבהמשך, לפי חדד, הורחבה החקירה ללא אישור היועץ. על כל אלה וינשטיין לא הועיל לסנגור כי אין לו מושג מה קרה לאחר פרישתו.

5. החברות לא שיחדו

העדות מגיעה בהמשך לסגירת תיקי השוחד נגד כל התאגידים

בסיום חקירת חדד, שהתמקדה בעיקר בתיק 1000, ביקשה הסנגורית בתיק 2000, עו"ד נוית נגב, לשאול את וינשטיין על נושא שעלה בחקירת חדד - המהלך לסגירת "ישראל היום", חוות הדעת של המשנה ליועץ אורית קורן שלפיה הסגירה אינה חוקתית. "ראשית", הבהירה נגב, "לא מדובר בסגירה אלא בחיוב בתשלום. שנית, התכלית העיקרית היתה למנוע "פגיעה בדמוקרטיה ופגיעה בעיתונות החופשית". "נכון", אישר וינשטיין, "זה מוקד העניין, חלוקת החינם היתה לזרא בעיני מנסחי החוק".

להערה זו עשויה להיות משמעות. כשהיועץ המשפטי לממשלה לשעבר מכיר בתכלית החברתית והדמוקרטית של יוזמת החקיקה, ככזו שנועדה למתן איום על שאר כלי התקשורת, עשויים השופטים לקבוע שגרסת התביעה בכתב האישום אינה האופציה הבלעדית. במיוחד לאחר אירוע נוסף, שקצת עבר מתחת לרדאר בשבוע שעבר: ההחלטה לסגור את תיק השוחד נגד כל התאגידים המעורבים - ידיעות אחרונות, וואלה ובזק (זו הורשעה רק בעבירת דיווח שולית). המשמעות היא שבעלי השליטה, שאול אלוביץ' ונוני מוזס, מואשמים במתן שוחד ובהצעה לשוחד, ואילו התאגידים בשליטתם נוקו מכל אשמה כזו. זה מנוגד לא רק למקובל בתורת האורגנים (שיש להאשים את התאגיד ואת בעל השליטה), אלא גם להיגיון הפשוט - איך בדיוק אמורים אלוביץ' ומוזס להוציא לפועל את מזימת השוחד בלי התאגידים?