פרשת פגסוס שברה את האמון בין המשטרה לאזרחים

מערכת היחסים שבין אדם לשלטון מבוססת על האמון של האזרחים כי מערכות השלטון, גם אם כושלות לפעמים, בגדול (גם אם לא במקרים נקודתיים) מתפקדות כמו שצריך.

הבנקים, למשל, מסתמכים על האמון הזה ומחזיקים רק 12% עד 15% מהכספים שמופקדים אצלם באופן זמין. אם פתאום כולם יאבדו את האמון ויבואו למשוך את הכסף, הם יגלו שאין כסף לכולם, והבנק יתמוטט. כך בדיוק קרה במקרה של סיליקון ואלי בנק, שהביא לקריסתו. בישראל, אם הבנקים עדיין מתפקדים, כנראה שאנחנו סומכים עליהם ועל המערכת הכלכלית והרגולטורית שעוטפת אותם.

הדבר נכון גם לגבי מערכת היחסים שבין האזרחים למשטרה ושאר גורמי אכיפת החוק. שוטרים לעולם יוכלו לנצל לרעה את כל הסמכויות שניתנו להם. הם יכולים לעצור בני אדם עם עילה מומצאת ולשתול סמים באוטו. כולנו יודעים שאין שום מערכת בקרה בעולם שתוכל למנוע ניצול של כוח לרעה. ועדות כנסת, ואפילו שופטים חטטנים – נעדרים את הכלים לבקר את המשטרה בכל מקום. בסופו של יום, גם אם לא נודה בזה - יש הרבה אמון בשוטרים, שאנחנו שולחים לסכן את חייהם כדי להביא לנו ביטחון. רוב הזמן, האמון הזה במקומו. המשטרה מלאה באנשים טובים, גם אם יש מיעוט בשוליים שמועד לפעמים. בשוליים האלה המשטרה מטפלת כשצריך.

אלא שמשהו בפרשיית פגסוס שבר את האמון הבסיסי הזה.

מבלי להתייחס למחלוקת בין המשפטנים – סנגוריה ופרקליטות – בנוגע לשאלת ההסמכה להשתמש בפגסוס כאמצעי האזנת סתר, אני חושב שעיקר הבעיה היא בדרך שבה התמודדו המשטרה והפרקליטות בפרשיה מאז שהתפוצצה ולא בשאלת הפרשנות שהייתה לחוק, ככל שהייתה.

המשטרה לא פספסה הזדמנות כדי לאבד את אמון הציבור. תחילה, הכחישו שימוש כלשהו בפגסוס. לאחר מכן, הודו בשימוש מצומצם מאוד בתוכנה, אבל הכחישו ניצול לרעה. לאחר מכן, התברר כי היתה שאיבה נקודתית של מידע אסור. לבסוף, מתברר בדיונים לאחרונה בוועדות הכנסת, שהשימוש בפגסוס היה נרחב במיוחד, והשאיבה של מידע אגור הפכה לנוהל קבוע. כלי שאמור היה לשמש במקרים החריגים במיוחד, הפך לאקדח שהלחיצה עליו קלה על ההדק עד כדי מאות שימושים בשנה. רוצה לומר שלא עבר יום בלי שפגסוס הופעלה כנגד מכשיר טלפוני. יש מצב שאפילו היה תור בהדבקות.

אמון הציבור כתוצאה מהגילוי המודרך וההודאה בשלבים של המשטרה, נפגע מאוד. במקום לקחת אחריות, נטיית המשטרה בהתחלה היתה הכחשה גורפת. זאת, עד כדי הטעיה של קצינים שמטרותיהם טובות, כדי לשקר (שלא ביודעין) בשמה של המשטרה. לאחר מכן, אפילו הייתה מתקפה רבתי נגד העיתונאים שפרסמו את הפרשה.

אפילו הליך הקמת צוות הבדיקה ודרך פעולותו, גם הם הותירו תחושה לא נוחה. על אף שממצאיו של צוות הבדיקה מאששים חלק לא מבוטל מהטענות של התקשורת – ההכחשות שבו אינן משכנעות. בדיקה מדגמית של 25 תיקים של 1086 הדבקות רוגלה איננה בדיקה מדגמית לפי אף מדד סטטיסטי מקצועי. הסתמכות על פלטים שהתקבלו מחברות פרטיות, ללא שאנשי צוות הבדיקה עמדו עם עיניים משלהם בעת ייצוא החומר, ותוך הסתמכות ש״הכל בסדר ואי אפשר היה לשחק עם החומר״ מפי גורמים אינטרסנטיים – נשמעת חובבנית. האם באמת יודעים לומר שלא היה שימוש כלשהו במידע ושלא היו חריגות על סמך כל כך מעט בדיקות? ברור שלא.

התוצאה של ההתנהלות הקלוקלת הוא שהציבור איבד את האמון במערכת. הוא איבד את האמון בשוטרים שהם פועלים בתום לב. הוא איבד את האמון בפרקליטות שדואגת לתקינות הליך איסוף הראיות, והוא איבד את האמון שכל המערכות פועלות ביחד בתוך מסגרת החוק ולטובתו של האזרח. מידע אודות אלפי אזרחים, שבמקרה אולי אוזכרו בטלפון של חשוד, הפך להיות נחלת הרשות הפלילית. במקום שנאמין שמדובר בתקלה, ושאם קרתה, המערכת פועלת לתקן אותה, עתה אנחנו חושדים שמדובר בהליך טיוח ותקלה שתקרה שוב. זאת, במקרה הטוב, גם כשאנחנו מניחים שאיש לא פעל בזדון.

עכשיו המשימה העיקרית של הפרקליטות והמשטרה היא שיקום האמון בהם, באמצעים שיתאימו לגודל חוסר האמון שנוצר. כשסדאת, האוייב הגדול לשעבר של ישראל, רצה להראות את כנות כוונותיו לשלום – הוא בא בעצמו במטוסו לירושלים. פתיחת הדלתות היתה הדרך לגרום לעם בישראל להאמין שהוא באמת רוצה בשלום. המשטרה צריכה להפגין את אותו האומץ. לפתוח את דלתותיה לנציגים נבחרים מהסנגוריה ומארגונים אזרחיים, להחתים אותם על כל מסמכי הסודיות שהם צריכים – ולהוכיח להם שהיא ראויה מחדש לאמונו של העם.

צרפו סנגור מוביל מהסנגוריה הציבורית לצוות הבדיקה. צרפו חוקר פורנזי מהמגזר הפרטי. תפתחו בפניהם את הדלתות. תראו שאין לכם מה להסתיר. אחרת, חוסר האמון עלול להימשך ולרעת כולנו. ואי אפשר לחיות במערכת שאין בה אמון.

גדי פרל הוא עמית מחקר במרכז פדרמן לחקר אבטחת הסייבר באוניברסיטה העברית ולשעבר ראש צוות חוקרי מחשב ברשות התחרות