הם רק רוצים לרקוד: הברזילאים לא מתנצלים בדרך לחגיגת שערים

בשנות החמישים, השישים והשבעים של המאה ה-20' הכדורגל הברזילאי היה הכדורגל הטוב בעולם. בעידן שלפני הגנות לוחצות ויוזמות, לכדורגלן בעל שליטה אבסולוטית בכדור היה יתרון עצום על פני כל עמית למקצוע. ולכן לכדורגלן הברזילאי, שגדל על משחקי רחוב והכדורגל המאורגן הראשון שלו היה על מגרשים קטנים שמאפשרים המון נגיעות בכדור, היה יתרון עצום על פני הכדורגלן האירופי הממוצע. המכדררים הטובים בעולם באותה העת הגיעו מברזיל והיכולות הללו קושרו - על ידי הברזילאים בעצמם - גם לסט כישורים נוסף שהברזילאים התמחו בו: ריקודים.

הכדרור הברזילאי, בהרבה מובנים, היה דומה מאוד לסמבה. תנועות אגן ורגליים שהגבר האירופאי הממוצע לא עשה בחייו, הפכו להטעיות קטלניות על המגרש. הברזילאים שיחקו כדורגל שונה לחלוטין מהאירופאים והברזילאים היו מודעים לכך ואימצו זאת כיתרון יחסי משמעותי.

במאמר שנקרא "חדשנות ברזילאית" העיתונאי אמריקו אר נטו כתב: "בניגוד לאסכולה הבריטית שקובעת שהכדור צריך להיבעט באוויר על מנת לקרב אותו כמה שיותר לשער היריבה, באסכולה הברזילאית מאמינים שצריך לבעוט לשער מכל מרחק ושדיוק הבעיטה שווה יותר מאשר העובדה שהיא נבעטת מקרוב. יותר מזה, אנחנו לא מאמינים שכל השחקנים צריכים להתקדם לעבר השער. מספיק ששניים או שלושה יפרצו את קו ההגנה עם הכדור במהירות הרסנית, בצורה לא צפויה שמבלבלת את כל ההגנה של היריבה".

רוב הכדורגלנים הברזילאים באותה תקופה למדו את הכדורגל שלהם במשחקים לא פורמליים. עם מעט מאוד חוקים וכדורים מאולתרים. הם גדלו בתרבות שמקדשת את הריקוד והכיף, את תנועת האגן ויכולות ריקוד של האינדיבידואל. כישורי הכדרור שלהם נוצרו משילוב של הכדור המאולתר במשחק רחוב ותרבות ריקוד הנפוצה בברזיל. את הכישורים הללו הביאו לכדורגל ואיתם הראו עליונות על האדם הלבן ו"הממושמע". ובהרבה מובנים, סגנון הכדורגל התפתח כתנועת נגד אותם לבנים שהגיעו לברזיל וניסו "לחנך" אותם. ארצ'י מקלין, שחקן סקוטי שהגיע לשחק בברזיל ב-1912, אמר: "השחקנים הברזילאים הם שחקנים אדירים אבל הם חסרי משמעת. ההתנהגות שלהם לא היתה מתקבלת על הדעת בסקוטלנד. סתם ככה, במהלך משחק שני שחקנים התחילו להתחרות במי יכול לבעוט בכדור גבוה יותר. שמתי סוף לזה באופן מיידי".

מוקדם מזה, כשהכדורגל הגיע לברזיל, הבריטים והברזילאים הלבנים מהמעמד הגבוה היו משחקים כדורגל בקאנטרי קלאבים ובשטחים סגורים עם דשא ותנאים אידיאליים. הילדים המקומיים, שחורים בעיקר, היו מטפסים על קירות המוסדות הללו כדי לצפות בהם משחקים את המשחק והתאהבו. הילדים לקחו את המשחק הזה לרחובות ובגלל התנאים ברחוב פיתחו אותו ואת עצמם ככדורגלנים בצורה אחרת לחלוטין מאשר ברוב העולם.

כשהכדורגל יצא בברזיל מהחומות ונוצרו מועדונים ברחבי המדינה, שחורים רבים היו צריכים לשים על עצמם פודרה ואיפור כדי להיראות לבנים יותר בשביל להתקבל לקבוצות. כשגילו שהם שחורים, פעמים רבות בגלל סגנון המשחק הייחודי, הם היו יכולים לסבול מתאקלים אלימים ואגרסיביות לבנה-אירופאית לא מבוטלת. את "החמקמקות" הברזילאית עם הכדור הם פיתחו כדי להימנע מעבירות ולשמור על הכדור עם ערמומיות ולא כוח.

"כשהייתי ילד פחדתי לשחק כדורגל" אמר דומינגוש דה גויאה, אחד מהשחקנים הברזילאים הגדולים בשנות השלושים של המאה ה-20. "ראיתי הרבה שחקנים שחורים חוטפים על המגרש בגלל שעשו עבירה או בגלל פחות מזה אבל אחי הגדול תמיד אמר לי 'החתול תמיד נופל על הרגליים, אתה טוב בריקוד אז תסתייע בזה'. וזה אכן עזר לי. התחלתי להזיז את האגן שלי, הכדרור וההטעיות שלי הגיעו מסמבה".

התפתחות הכדורגל הברזילאי מריקוד מזכירה, במעט, את התפתחות הקפוארה - תורת לחימה ברזילאית שפותחה על ידי עבדים ממוצא מערב אפריקני מהמאה ה-16.

העבדים, חיו בתנאים לא אנושיים ומשפילים ואף על פי שמספרם עלה על מספרם של המתיישבים הפורטוגלים, מרידות היו נדירות - בעיקר בגלל המחסור בנשק. הקפוארה נולדה ככלי היחיד שבעזרתו העבדים שכן הצליחו להימלט אבל היו מחוסרי כלי נשק, יכלו לשרוד בארץ שורצת בציידי עבדים פורטוגלים חמושים ורכובים על סוסים. העבדים ידעו שהם חייבים להתאמן על מנת להילחם על חירותם, אולם לא יכלו להתאמן בלחימה בחוות ובמטעים עקב החשש שייענשו. ולכן שילבו בלימודי הלחימה מוזיקה ותנועות של ריקוד כדי שלא ייראה כמו אימון אמנות קרב.

בקיצור, הריקוד הוא אלמנט חשוב ומשמעותי בחיים הברזילאים בכלל ובכדורגל הברזילאי בפרט. הוא חלק חשוב בהגדרה העצמית והלאומית של ברזילאים רבים.

ולכן כשרוי קין, כוכב נבחרת אירלנד לשעבר ופרשן כיום, מתח ביקורות חריפות על הריקודים הברזילאים בניצחון 1-4 על דרום קוריאה בשמינית הגמר - הוא הפך במהירות לדמות שנואה מאוד בברזיל.

"לא איכפת לי מהריקוד הקטן שהם עושים, מה שזה לא יהיה אבל הם ממשיכים לעשות את זה עוד ועוד ואז המאמן מצטרף.... מזה אני לא מאושר בכלל" אמר קין בשידור ITV, שהקטע הזה ממנו הפך לוויראלי מאוד. "אני לא חושב שזה טוב".

"הכדורגל הברזילאי מגלם את האושר", כתב הפרשן הברזילאי ז'וליו גומש מ- UOL Esporte. "לך לעזאזל רוי קין... האירופאים חושבים שהם הכי טובים בכל והם יכולים לשפוט כל אחד. הם חושבים שהם שולטים במה שנכון ומה לא וששאר העולם חייבים ליישר קו לספר ההדרכה ההתנהגותי שלהם. הכדורגלנים הברזילאים אוהבים לרקוד כשהם כובשים. נקודה. כבדו את זה ותתמודדו עם זה. כנראה שזה קשה להסביר הבעה אותנטית של אושר למישהו שלא יודע איך להביע את האושר שלו".

"זה שרוי קין מתלונן על ריקודים של ברזילאים זה כמו שרונלדיניו יתלונן על נבחרת החלקה על הקרח באולימפיאדת החורף" היה ציוץ מאוד ויראלי בברזיל בימים האחרונים. "רוי קין לא מבין את התרבות הברזילאית ולא את נבחרת ברזיל" הוסיף לואיס קאסטרו, מאמנה הפורטוגלי של בוטאפוגו. "הריקוד הברזילאי לא מזלזל באף אחד. זה מראה שיש אחדות אמיתית בין המאמן לשחקנים". .

ולוקאס פאקטה, אחד מכובשי השערים נגד קוריאה, סיכם: "אנחנו חוגגים כי זה הרגע שלנו. כובשים וחוגגים ביחד עם ברזיל. אם קין לא אוהב את זה אין מה לעשות בקשר אליו. כשנבקיע עוד שער, נמשיך לחגוג ככה".

הברזילאים, כאמור, מבטיחים לרקוד. זה חלק חשוב מהתרבות שלהם. חלק חשוב מהכדורגל שלהם. חלק שמתריס נגד האירופאי ומעניק ייחוד לברזילאי. השאלה היחידה שנותרה היא איך הקרואטים יגיבו לרצון של הברזילאים.