בעלי צרכים מיוחדים מקבלים רק פירורים מהמשאבים

המאבק של אוכלוסיית בעלי הצרכים המיוחדים ליצירת תשתית טיפולית ראויה לטווח הארוך הוא מאבק עצוב, שכן מדובר במאבק שממחיש היטב את מה שמפקדים אוהבים לומר: "אין לא יכול, יש לא רוצה". כמובן שכולם בעד בעלי הצרכים המיוחדים. ולראיה, ברמה ההצהרתית מנחה שר האוצר את אנשי משרדו לטפל בסוגיה הזו בסדר עדיפות עליון. ברם, מדובר במס שפתיים ותו לא.

חשוב להבין כי במצב הנוכחי של הסכמי שכר נחותים, קיים חוסר עצום של עשרות אחוזים באיוש התקנים. המשמעות היא כי בהיעדר תיקון של הסכמי השכר ובהינתן הסכמי השכר הנוכחיים הסיכוי למנוע התדרדרות נוספת בהיקפי האיוש, קטנה ביותר.

רק כדי לסבר את האוזן, אסביר שכדי למנוע את השבתתן של כל מסגרות היום לאנשים וילדים עם מוגבלות החל מ-1 בספטמבר דרושים למדינה 270 מיליון שקל בלבד - כסף קטן עבור תקציב המדינה.

בתנו הבכורה מחכה לדירה בקהילה (או הוסטל או כל מסגרת רלבנטית מתאימה) זה מספר שנים. היא בת 26. היא לא מבינה ולא מסוגלת להבין למה החברות שלה ממרכז התעסוקה אליו היא מגיעה מדי יום גרות בדיור בקהילה והיא לא. אכן, מצבה הרפואי מחייב השגחה צמודה 24/7. אבל לו היה מצבה פשוט, הרי שאז היא לא הייתה זקוקה לעזרת מערכת הרווחה של המדינה. הרי תפקידה של המערכת הוא לסייע למי שלא יכול לסייע לעצמו. בסדר העדיפויות שמכיר בכבוד האדם ובזכות לשוויון, ההסדר חייב להיות עזרה מלאה ומוחלטת לחלשים ועזרה פחותה בהרבה לאלה שזקוקים לעזרה אבל יכולים לעמוד על רגליהם גם לבד.

תקצר היריעה מלהציג את המקרים שבהם ניתן היה להסתפק במעט פחות עם פגיעה מצוממצת במטרה נתונה, ולהסיט כספים לשיפור התשתיות ולבנייה של מערך איכותי, לטווח הארוך, של סיוע, תמיכה וליווי לבעלי הצרכים המיוחדים.

מרגשות במיוחד תגובות של שרים שמנחים את אנשי המקצוע לטפל מידית ולבחון את הסוגיה. זו היא פסגת הציניות, שכן מדובר בהנחיות או אמירות שמעמידות את אנשי המקצוע במשרדי האוצר והרווחה בפני שוקת שבורה, מאחר שהם יודעים לאן הלכו מיליארדי השקלים שחולקו לסקטורים כתלות בכוחם הקואליציוני או באינטרסים של שר זה או אחר. איכשהו, מאבקם של בעלי הצרכים המיוחדים או אוכלוסיות מוחלשות אחרות אף פעם אינו עומד בראש סדר העדיפויות.

גם אם מבקשים להימנע מהשוואות, אין מנוס מלשאול האם באמת עדיף להוריד את המס על הדלק כל חודש כדי לחסוך כמה שקלים בממוצע לכל משק בית במקום לסייע באופן מלא לאוכלוסיות בעלי הצרכים המיוחדים? האמנם כדאי להשקיע מיליארדי שקלים בחיזוק המשילות ולא להסיט חלק מהתקציבים לחיזוק החברה האזרחית וסיוע לחלשים שבחלשים?

לא מפתיע שאף מפלגה לא הופכת את הסוגיה ל"להיות או לחדול" ברמה הפוליטית; בפועל, כאשר בוחנים את הקצאת המקורות, הרי שככל שמדובר במטרה ראויה שנועדה להתגבר על כשלי שוק משמעותיים (עובדים פחות ופחות מעוניינים לעבוד בעבודות כפיים, ודאי כאלה שנועדו לטפל בבעלי צרכים מיוחדים), אבל האוכלוסיה חסרה כח פוליטי – קל לנפנף אותה ולדרדר אותה לתחתית שרשרת המזון.

מאבקן המתמשך של העובדות הסוציאליות, של הסייעות ואפילו של עובדי הניקיון מקבל הרבה אהדה - רבים רואים בעבודה קשה ומאומצת זו כעבודת קודש. אולם אהדה, תמיכה ואמפתיה לא יוצרים תשתית בסיסית, ובפועל המשאבים המוקצים לעובדים אפסיים.

הגיעה העת שהממשלה תפעל באופן אקטיבי ולא תסתפק בסיסמאות, אחרת ציבור בעלי הצרכים המיוחדים ימשיך להנות מפירורים של מה שנשאר אחרי שהקופה התרוקנה. הגיעה העת ששרי הממשלה יפסיקו לישון בלילה מתוך מחשבה שמא הם לא עשו מספיק כדי לוודא שיש מספיק משאבים לטיפול במי שפשוט לא מסוגל לטפל בעצמו.

בועז סופר הוא אבא של מורן, משמש כיו"ר חברה לייעוץ כלכלי וכיו"ר אל"א – אקים לאפוטרופסות בהתנדבות. לשעבר סמנכ"ל תכנון וכלכלה ברשות המסים