"את החברות הבאות יקימו אלה שהיו יצירתיים בשדה הקרב"

בהתכנסות לסיכום 2023 בענף ההון־סיכון שנערכה באחרונה באחת הקומות הגבוהות במגדל הייטק תל אביבי, האווירה היתה שונה במקצת מהרגיל. בצד הזמזום הרגיל של המינגלינג ושקשוק הכוסות, נשמעו באולם גם רעשים פחות מוכרים. נדרשו כמה דקות כדי להבין שאלה קולות של תינוקות.

הנוכחות הגברית הדומיננטית נמהלה הפעם בנוכחות נשית מורגשת, רבות מהן נשים צעירות שנמצאות בחופשת לידה והגיעו עם העגלות כדי להתעדכן בנעשה בתעשייה. באופן טבעי, "נשות הון־סיכון" לא תמיד חיות לפי כללי המשחק המוכרים של חופשות לידה, והן שמחות לרענן את שגרת היום של האכלה, הרדמה וטרמפולינה בשיחות על ARR או מידת ההתאמה בין השוק למוצר. נכון, המספרים בשטח עדיין נמוכים והון־סיכון הוא עדיין תעשייה גברית מאוד, אבל משהו בישראל מתחיל להשתנות.

זה קורה לאט אבל בעקביות, משום שתעשיית ההון־סיכון הבינה שמשהו לקוי, ושיותר מדי זמן היא התקיימה כמעט אך ורק על טהרת הגברים. ישראל היא אולי אומת הסטארט־אפ, אבל אף ילד לא חולם לעבוד בקרן הון־סיכון ומבחינת רוב האנשים זו עדיין תעשייה לא ממש מוכרת ואפופת מסתורין. בהתאם, קריירה בהון־סיכון היא משהו שלרוב מתגלגלים אליו אחרי שהחברה שהקמת נמכרה או הונפקה, או אם חברים מהיחידה או מהטכניון מציעים להצטרף להרפתקה. ומכיוון שנשים הן עדיין מיעוט בעולם היזמות ועד לא מזמן היו גם מיעוט יחסי בפקולטות להנדסה, מטבע הדברים הן היו גם מיעוט מבוטל בתעשיית ההון־סיכון. ההערכות עמדו על אחוזים חד־ספרתיים, נמוכות אפילו ביחס למגזר ההייטק כולו, שבו כ־30% הם נשים.

אבל בשנתיים האחרונות נרשמת עלייה במספר השותפות בקרנות ההון־סיכון המקומיות ובשיעור העובדות בהן, ולפי הערכות שיעורן כבר מגיע ליותר מ־10%. לא מייצג את חלקן באוכלוסייה, אך מעיד על מגמת שיפור. על קרנות שהוקמו בידי נשים אין בכלל מה לדבר, למעט iAngels של מור אסיא ושלי הוד מויאל.

בארצות הברית, אגב, השינוי כבר מתרחש. בשנתיים האחרונות היו שם 160 קרנות הון־סיכון שבהן לפחות מחצית מהשותפים המייסדים הן נשים, והקרנות הללו גייסו 6.5 מיליארד דולר. זה עדיין טיפה בים הכסף הגדול שמוזרם על ידי משקיעים גברים לקרנות של גברים, אבל הכיוון חיובי: אם ב־2022 קרנות של נשים היוו רק 1.3% מסך ההון שגויס, ב־2023 שיעורן קפץ ל־3%. כמה אירוני לגלות שדווקא אחד המושגים המוכרים בעולם ההון־סיכון, "יוניקורן", שלכד את רוח העשור האחרון, הוטבע בידי אישה: איילין לי (Aileen Lee), מייסדת קרן Cowboy Ventures.

"סגרתי גיוס תוך כדי המלחמה"

בישראל מובילות בימים אלה שתיים מהדמויות הוותיקות יותר בתעשיית ההון־סיכון הישראלית, פיונה דרמון ומרב וינריב, גיוס של קרן חדשה שתתמחה בתחום הסקנדרי (רכישת אחזקות בחברות מקרנות אחרות). וברקע כבר ניתן לראות צמיחה של דור המנהלות הבא שיעשה זאת, ששלוש הבולטות בו הן רננה אשכנזי, שותפה בקרן גרוב שהיקפה חצי מיליארד דולר; נופר עמיקם, שותפה בקרן גלילות קפיטל שהיקפה מיליארד דולר; וספיר הרוש, שותפה בקרן TPV שהיקפה 600 מיליון דולר, והינה זרוע הון־סיכון של קרן הגידור Third Point, המנהלת 12 מיליארד דולר.

אשכנזי, עמיקם והרוש עשו את המסלול ה"גברי" לתעשיית ההון־סיכון. שלושתן שירתו ב־8200, כאשר אשכנזי והרוש גם מגיעות מלב־לבו של העולם הטכנולוגי: שתיהן מהנדסות שעבדו באפלייד מטריאלס וברפאל בהתאמה. לשלושתן עבר יזמי עם ניסיון בהקמת סטארט־אפ משלהן. שלושתן הפכו לשותפות בקרנות בשנים האחרונות וכבר הספיקו להוביל לא מעט סבבי השקעה, וחלקן גם עשו אקזיטים בחברות שלהן. אם היה חסר עוד "וי" כדי להתקבל למועדון, הרי שאשכנזי שבה ממש באחרונה מארבעה חודשים במילואים שאליהם נקראה שלושה ימים בלבד לאחר השבת השחורה של 7 באוקטובר.

אשכנזי, בהריון מתקדם, אולי כבר תהיה אמא בעת פרסום הכתבה. אבל היא לא היססה לרגע כשנקראה למילואים כקצינה ב־8200. "בתקופה כזאת אתה לא חושב להגיד לא, יש משהו מבפנים שהרגיש לי נכון וטוב בהתגייסות למאמץ", היא אומרת. בחודשים האחרונים היא חילקה את זמנה בין שירות המילואים לעבודה השוטפת בקרן גרוב שייסד דב מורן. היא הצטרפה אליה לפני שלוש שנים כשותפה ראשונה ויחידה לצדם של ליאור הנדלסמן ולוטן לבקוביץ'. היא חברה גם בחברת הניהול של הקרן, אירוע נדיר בתעשייה כשמדובר בנשים מנהלות. "החודשים האחרונים היו תקופה שאפשר להדביק לה הרבה מאוד שמות תואר", היא אומרת, "אבל היה גם מאוד מעניין. תוך כדי המלחמה גם סגרתי גיוס לחברה חדשה בתחום המנטל־טק, משהו שגם מתחבר מאוד למלחמה הנוכחית. בזמן האחרון התחלתי להגיע ליומיים בשבוע במשרד, אבל גם מתוך המילואים הייתי בזומים ובמיילים, ולמזלי יש עכשיו גם מערכת תקשורת פנימית בין 8200 ל־81 (היחידה הטכנולוגית של חיל המודיעין, ס"ש) כך שיכולתי לתקשר עם ליאור (נדלסמן) ישירות משם", משחזרת אשכנזי.

הריון, מלחמה, עבודה, ואת נונשלנטית. מה בכל זאת היה קשה בתקופה הזאת?

"בשירות המילואים קיבלתי דרגת רב סרן והייתי מרוצה שסוף סוף ליאור ואני שווים, אבל פתאום בשבוע שעבר הוא הופיע במשרד עם דרגות סגן אלוף", היא מחייכת.

"השקעת הזמן משתפרת עם ההורות"

גם ספיר הרוש חולקת סיפור על הריון בתקופה מקצועית קריטית. "התחלתי לעבוד בקרן ההון־סיכון פיטנגו בגיל 25. לא הייתי שותפה, אבל היה לי הסכם שאם משקיעים בחברה שאני הבאתי, אני אשב בדירקטוריון שלה מטעם הקרן. יום אחד קיבלתי הודעת ווטסאפ מדניאל לואב (Loeb), שאז לא ממש הכרתי ולא הבנתי את ממדי ההזדמנות. הוא החליט יחד עם רוב שוורץ, השותף המנהל ב-TPV, להקים פעילות בישראל לאחר כמה השקעות מוצלחות פה בחברות כמו פורטר ונקסט סיליקון, ורצה להבין את השוק", משחזרת הרוש את ההיכרות המפתיעה עם אחד משחקני שוק קרנות הגידור בוול סטריט, שהונו האישי נאמד ביותר מ־3 מיליארד דולר.

"זה היה תהליך, ובשלב מסוים הוא אמר לי 'עכשיו אנחנו רוצים לפתוח את הפעילות בישראל ושאת תנהלי אותה'. באופן אירוני זה היה בהריון שלי, מיד אחרי בדיקת הדופק הראשונה לבן שלי, שהיום הוא בן שנה וארבעה חודשים. שמתי את זה על השולחן והבהרתי שלא אוכל לעשות את התפקיד, אבל דן לא הבין על מה אני מדברת. הוא אמר לי אז משפט שלא אשכח: 'זה רק יכול להפוך אותך למשקיעה טובה יותר, כי הורות הופכת בן אדם לאינטואיטיבי יותר וגם מלמדת להשקיע את הזמן נכון יותר'. בקיצור זה היה מעין 'מזל טוב וקדימה לעבודה'".

וזה אכן מה שקרה. כשהיתה בחודש החמישי להריונה נכנסה הרוש רשמית לתפקיד. אחרי הלידה הסתפקה בכמה שבועות חופשה והתייצבה לעבודה. בעלה נשאר במקומה בבית. מאז המאזן ביניהם התהפך שוב, כשהרוש חזרה בחודשים האחרונים למשבצת הסטריאוטיפית של "אשת מילואמניק", ובעלה נקרא לשירות ביחידת דובדבן. בין לבין, היא הספיקה להוביל בקיץ האחרון גיוס גדול של 41 מיליון דולר לחברת הסייבר גריפ סקיוריטי, וחתמה, לראשונה בקריירה, על צ'ק של 18 מיליון דולר.

איך הרגשת?

"הרבה יותר קל לשכנע שותף אחר לעשות את זה מאשר לחתום בעצמך על הצ'ק", היא צוחקת. "אבל היה לי ביטחון. אני מכירה את מייסד החברה עוד מהשירות ב־8200 ועשיתי עליה עבודה מקיפה. עד שהם החליטו לצאת לסבב גיוס כבר עשיתי את הרוב העבודה, כולל לעזור להם להביא לקוחות".

"איך טסים לרוד שואו בחודש שמיני"

"כשאני התחלתי בקרן JVP כמעט ולא היו שותפות בקרנות הון־סיכון", משחזרת נופר עמיקם, שחזרה באחרונה מחופשת לידה קצרה של תאומים, שהצטרפו לבתה בת השלוש. "לראות את פיונה דרמון מנפצת את תקרת הזכוכית, לא רואה בעיניים וצומחת להיות שותפה תוך כדי שהיא מגדלת שני ילדים, זה מה שסלל לי בדיעבד את הדרך וגרם לרצות להתקדם. לפני שקיבלתי את השותפות בגלילות התייעצתי איתה והיא אמרה לי 'את לחלוטין יכולה לעשות את זה'. נשים תמיד מהססות ונוטות לחשוב שהן צריכות לצבור עוד ניסיון וללמוד עוד כדי להצליח בתפקיד הבא".

כמו אשכנזי, גם עמיקם היתה השותפה האשה הראשונה שצורפה לקרן, שהקימו יחד אריק קילשטיין וקובי סמבורסקי. היא, אגב, סירבה להצעת העבודה הראשונה שלהם, מכיוון שלא היו מוכנים להתחייב שתהפוך לשותפה. בסבב השני של השיחות הם הבינו שמי שכבר בגיל 26 הקימה את Israel Tech Challenge, עמותה בתחום השמת עובדים להייטק, ובהמשך עבדה על סטארט־אפ משלה ואז הצטרפה לקרן JVP, לא תבוא מבלי שתובטח לה שותפות. וזה הוכיח את עצמו. בשלוש השנים מאז שצורפה כשותפה הובילה עמיקם שורת השקעות, וגולת הכותרת עד כה היא מכירתה בקיץ האחרון של ארמטיק, שאותה ליוותה משלב הרעיון, לחברת TENABLE האמריקאית ב־265 מיליון דולר.

"יש יותר נשים בתעשייה, אבל ברור שאנחנו עוד לא קרובות לשוויון" אומרת עמיקם. "דווקא העניין הזה גורם לנו, השותפות בקרנות השונות, לחיבור מיוחד ביננו שהוא חברות אמיתית, חרף התחרות. אני ורננה למשל מדברות כל יומיים למרות שאנחנו מתמודדות לעתים על אותן עסקאות, כי האתגרים דומים והחברות עוזרת לנו לנרמל סיטואציות ולהרגיש פחות מוזרות".

למשל?

"למשל, איך טסים לרוד שואו של הקרן בחודש שמיני, כאשר כבר לא מסכימים לבטח אותך, או איך לבקש את מה שמגיע לנו וגם איך להתמודד עם תסמונת המתחזה (מצב שבו אנשים שהגיעו להישגים מפקפקים בתרומה האישית שלהם, ס"ש). "רוב הגברים לא לוקים בתסמונת הזו, והיא גם סובלת ממיתוג גרוע, כי מדובר בסך הכל בצניעות בריאה וביכולת לשאול שאלות".

"החברות ביננו אמיתית לגמרי", מאשרת הרוש. "רננה ליוותה אותי בהריון, ועכשיו אני מלווה אותה. אם יש לי עסקה שאני מובילה, אני תמיד ארצה לצרף את השותפות־החברות, אם זו רננה או נופר. בסופו של דבר, כולנו רוצות לעבוד עם אנשים שאנחנו אוהבות, ובנוסף לכל הן גם תותחיות. הן יכלו להיות גברים והייתי רוצה לשתף איתן פעולה באותה מידה".

אבל לא רק לגברים, גם לנשים, בוודאי כאלה שהגיעו רחוק, יש אגו ויצר תחרות.

עמיקם: "זה קצת כמו ישראלים בחו"ל או יהודים שחיים במקום נידח, תמיד כשאת מיעוט חריג התמיכה ההדדית היא הכרח. ואז גם אם יש תחרות - כשאני ורננה מתחרות מי תשקיע באותו סיד, למשל - המחויבות שלנו לתמיכה לפעמים גוברת על התחרותיות".

"גבר אופטימי, אשה ריאלית"

אשכנזי עבדה שנים רבות באפלייד מטריאלס, וכמהנדסת בכירה הובלה מיזם פנימי שבנתה מאפס לשיפור בתהליכי ייצור שבבים. כבר אז הופתעה לגלות את הסטריאוטיפים חיים ונושמים, בעיקר ביפן. "לא משנה מי היה איתי בחדר", היא משחזרת, "את השאלות תמיד היו מפנים למהנדס הזוטר אך הגבר — ואני הייתי עונה. אפשר להיעלב מזה, אבל אפשר גם לדפדף. אני מאמינה ששינויים, ובעיקר כאלה שקשורים לאיך תופסים נשים בשוק העבודה, צריכים להיעשות בצורה שלא מעוררת אנטגוניזם. הרבה פעמים אנחנו דווקא מייצרות את האנטגוניזם הזה בהתנגחות חזרה".

בתחילת הדרך גם אשכנזי סבלה מתסמונת המתחזה, או לפחות מהתכונה שהיום גורמת, לדבריה, לכך שסטארט־אפ של גברים תמיד נראה מבטיח ומסעיר יותר מסטארט־אפ בהובלה נשית. היום, כמשקיעה מנוסה, עדיין צורם לה שגם בפעמים הלא רבות שניצבת מולה אשה יזמית ולא גבר, ישנם פערים: "נשים שונות באיך שהן מציגות את הסטארט־אפ שלהן ומתארות את המספרים. ההבדל הגדול ביותר הוא בתחזיות, השיפוע של הגרפים שונה לגמרי בין גברים לנשים, ואף אחד לא משקר".

איך זה קורה?

"הגבר פשוט לרוב לוקח את התרחיש האופטימי ביותר והאשה את התרחיש הכי ריאלי בעיניה. אני, כמשקיעה ואשה, כבר מכוילת לזה ומבינה את הפער. נשים גם מתארות את הסיכונים בצורה אחרת לגמרי, הן הרבה יותר כנות. לפעמים אני אומרת להן 'זה יופי שאתן משתפות, אבל תעצרו כאן, תנו לי כשותפה בקרן הון־סיכון לחשוב על הסיכונים, זה התפקיד שלי. בשורה התחתונה, הפער הוא בסוף ברמת הביטחון העצמי. ובאופן די מדהים, דווקא שני סטארט־אפים שהשקעתי בהם בהובלת נשים עד היום לא פספסו שום יעד".

"בייבי בום של סטארט־אפים"

עם כל הפרגון ההדדי והחברות, בסופו של דבר הן כאן בשביל הביזנס. שלושתן מתמחות בהשקעות בסטארט־אפים בשלבי חיים מוקדמים, עם דגש על טכנולוגיות עמוקות. במקרה של גרוב זה מגיע גם למדעי החלל, במקרה של קרן גלילות מדובר בעיקר בסייבר, ואילו קרן TPV אוהבת גם סייבר וגם תחומים מורכבים אחרים. שלושתן נחשבות קילריות בתעשייה קשוחה, שעוברות עליה שנים לא פשוטות מאז תום עידן הריבית האפסית וההבנה שחלק מחברות ההייטק סיפרו לעצמן ולקרנות שהשקיעו בהן סיפורי פנטזיה בלתי ניתנים להגשמה. היו להן גם השקעות שאכזבו וחברות שנאלצו לסגור וגם לא מעט שיחות קשות עם יזמים.

"עוד לא ראינו את המסה הגדולה, לא של חברות שנסגרות ולא של אלה שמגייסות בשווי נמוך מבעבר", אומרת אשכנזי. "בחודשים הקרובים נתחיל לראות אותן, כי הכסף שחיים עליו כבר יותר משנתיים מתחיל להיגמר. למרבה המזל, חברות רבות הצליחו למשוך מספיק זמן, והמצב שלהן עכשיו קצת יותר טוב. מה שמטריד אותי הוא הסנטימנט של המשקיעים הזרים. כי למרות השם "הון־סיכון", אף אחד לא באמת אוהב סיכון, והחודשים האחרונים בישראל מאופיינים בחוסר יציבות מאוד גדול. ואם מפה זה נראה לא טוב, מבחוץ זה נראה יותר קשה".

הרוש, לעומתה, עדיין אופטימית: "דווקא במלחמה קל לראות את היציבות והחוזק של האזרחים והמנכ"לים הישראלים, שממשיכים לעבוד ולעמוד ביעדים למרות שחמישית מהעובדים במילואים. בסייבר, למשל, תמיד נעדיף להשקיע בחברה ישראלית מבחברה אמריקאית מקבילה, וזה תקף גם היום, כי ההבנה היא שמה שקורה בישראל הוא זמני. דן מבין מצוין את המצב ולא נרתע".

"דווקא בתקופות של חוסר וודאות, יש יתרון לכך שהתעשייה הישראלית מוטה לתחומים שמשרתים את הארגונים", מצטרפת עמיקם לגישה האופטימית. "במצבים כאלה נוטים לחפש פתרונות סייבר ופתרונות שמשפרים את התהליכים, מענן עד פינטק, וכאן יש לנו יתרון אדיר. לכן אני לא רואה פגיעה בחברות, והקטר ממשיך לנוע. הפגיעה שאני רואה היא בחברות שהרבה מכוח האדם שלהן היה מגויס או עדיין בצבא. זה מאט את קצב הפיתוח. אבל ההתגייסות של ההייטק הישראלי מדהימה במישור הזה, וקיבלנו בחודשים האחרונים הרבה פניות מיזמים ומנכ"לים לשעבר שהציעו בהתנדבות לתפוס מקום של מנכ"לים במילואים".

על דבר אחד יש הסכמה גורפת בין שלושתן: החדשנות שעומדת לפרוץ אחרי סיום המלחמה ולתת זריקת מרץ לאקו סיסטם המקומי. אף אחת לא מרגישה שיש פחות תנועה של סטארט־אפים ורעיונות חדשים, אלא להיפך. אחרי השיתוק של החודשיים הראשונים למלחמה, דווקא כעת יש גם עלייה במספר המצגות שנוחתות בתיבות הדואר שלהן. "ראיתי את האנשים במילואים, וברור לנו שהם יחזרו משדה הקרב עם רעיונות חדשים. החברות החדשות יוקמו על ידי אנשים ששאבו השראה מהצורך להיות יצירתיים בשדה הקרב, הדיגיטלי או הפיזי", אומרת אשכנזי, ולא מצליחה להתאפק: "יהיה פה בייבי בום של סטארט־אפים".