מנכ"ל דפוס בארי: "רוחנו לא נשברה. נוכל לחזור לעבודה בתוך עשר דקות"

"בתוך 24 עד 48 שעות מרגע שהצבא יאפשר לי, אני יכול לפתוח את המפעל מחדש ובתוך עשר דקות אני מחדש כאן את העבודה", מצהיר בשיחה עם "כלכליסט" בן סוכמן מקיבוץ בארי. הוא מתעקש לעסוק, איכשהו, עם העתיד ועם החצי המלא של הכוס, כי לעיסוק עם החצי הריק שלה יהיו לו עוד שנות חיים שלמות.

סוכמן (47) הוא דור שלישי בקיבוץ בארי שמרוחק כארבעה וחצי ק”מ מגבול עזה. סבו וסבתו הם ממקימי הקיבוץ, הוא עצמו עשה שורה של תפקידים בדפוס בארי, שהוא הענף הפעילות המרכזי שמפרנס את הקיבוץ, עד שהתמנה למנכ"ל שלו לפני כארבע שנים. לפני כן הוא היה מנכ"ל מסר, חברת ההפצה של דפוס בארי. כ־400 עובדים מתפרנסים בו בימים של שפיות ושל חיים, כ־150 מהם תושבי בארי והשאר גרים בקיבוצים הסמוכים וביישובי האזור.

עוד רבות וארוכות ידובר ויסופר על הקרבות בבארי מאז פרוץ מלחמת עזה בבוקרו של יום שבת השחור. על המחבלים שהתבצרו עם עשרות מתושביו בחדר האוכל של הקיבוץ, על אלה מהם שהיו ספונים במשך יותר מיממה במרחבים המוגנים ועל אלה שהסתתרו בהם בבעתה - עד שנפרצו בידי מחבלים, נטבחו או נלקחו משם אל שבי חמאס בעזה.

"לא היה כדבר הזה", אומר סוכמן, "לא היה תרחיש כזה לגבי עוטף עזה, לא היה תרחיש שדומה לזה או שמתקרב לזה שעבר לנו בראש מאז ומעולם. יש פה שכול גדול שעוד נצטרך ללמוד להתמודד איתו ואנחנו עדיין לא מתחילים לעכל אותו".

ביום ראשון לפנות בוקר, כיממה אחרי שהחל מרחץ הדמים בבארי ובשאר יישובי העוטף, רבים מתושבי הקיבוץ פונו מתוכו בבהילות. סוכמן, ביחד עם אשתו ושלושת ילדיהם — תאומים בני 12 וילד בן 8 — הם בין המפונים לבית מלון בים המלח. אמו, תמי סוכמן כבת 70, נעדרת. "היא היתה בבית, הסתגרה בחדר הביטחון מבועתת מפחד. הייתי איתה בטלפון במשך יותר משעתיים עד שמישהו נכנס גם לשם ולקח אותה כשאני על הקו.

"כל הזמן הזה שמעתי אותה מקיימת עם אנשים שאני לא יודע מי הם דין ודברים. לא הרגשתי שיש שם אלימות, אבל באיזשהו שלב הבנתי שמוציאים אותה משם. זה היה ברוגע יחסית, עד השלב שהשיחה התנתקה ומאז לא שמעתי ממנה. אני לא יודע אם היא נחטפה ונמצאת כעת בעזה או שאיננה בין החיים. אני מקווה שאקבל ממנה אות חיים. לשכול יהיה זמן, לכל דבר תבוא השעה המתאימה שלו. אנחנו לא מחפשים אשמים ולא שואלים למה זה קרה ואיך זה היה יכול להימנע. אנחנו אוספים כוחות כדי להמשיך כאן קדימה, כל הקהילה של בארי, אנחנו מנסים לא להביט לאחור", הוא אומר.

בתוך הביזיון והכאוס הבלתי נתפסים האלה, של קריסת המערכות הקולוסלית, של השיתוק המוחלט וחוסר האונים של כל מערכות המדינה ושל צה"ל וההפקרות שאיפשרה את הטבח בעוטף עזה, סוכמן מתעקש להיצמד לנורמליות, כפי שהכיר אותה עד שבת בבוקר. "אנחנו חזקים, בארי ודפוס בארי חיים ובועטים והם כאן בשביל להישאר גם עוד 1,000 שנה. אני רוצה שיאמינו בנו ושיחבקו את העמידה שלנו. אני חייב לשדר ללקוחות שלנו שאנחנו בדרך לקום מהדבר הזה, ואני מאמין בכל לבי שאנחנו קמים מזה. שום דבר אחר לא יכול לקרות חוץ מזה שאנחנו קמים על הרגליים. בתוך יום־יומיים אנחנו יכולים לחזור לייצר. רק שייתנו לנו", הוא אומר.

הבניין של דפוס בארי מרשים, מטופח, טובל במדשאות רחבות ומוריקות, ובימים של נורמליות הוא מקום שוקק במאות עובדים ובתנועה ערה של לקוחות. ההתמחות שלו, בהדפסת מסמכים רשמיים לרשויות המדינה ולמוסדות פיננסיים, הפכה אותו לאחד הספקים המרכזיים בישראל של מסמכים בטוחים, כמו הנפקה של רישיונות הנהיגה כזכיין של משרד התחבורה, הדפסת פנקסי צ'קים וייצור של כרטיסי אשראי עבור בנקים ומוסדות פיננסיים, תלושים ותווי קנייה של רשתות שיווק, בהם גם תלושי המזון השנויים במחלוקת שש"ס מחלקת על חשבון המדינה.

במענה לשאלה האם אפשר שמאגרי מידע עצומים שמכילים פרטים אישיים רגישים של אזרחי ישראל ומוחזקים בדפוס, כמו גם נתונים פיננסיים של לקוחות חברות אשראי ובנקים, נפלו לידי גורמים עוינים במהלך השעות הארוכות שבארי היה תחת כיבוש אלים, הוא מרגיע. "מהרגע שהמחבלים הבינו שאין שם אנשים הם לא התעניינו במקום וזנחו אותו, וממילא הם לא היו יכולים למצוא שם שום דבר שיכול להיות בעל ערך מבחינתם. כל המידע אגור במקומות מאובטחים וסגורים שלא מתאפשרת אליהם גישה ולא מתאפשרת מהם זליגה".

בימים שאחרי הטבח, גם המתחם של דפוס בארי נסרק היטב, אומר סוכמן. "בשבתות בית הדפוס לא עובד והיה שם רק עובד אחד, שעם תחילת המתקפה תפס מחסה בממ"ד. המחבלים הגיעו לשם, ראו שהמקום ריק מאדם ואיבדו בו עניין. הם פנו לבתים שבהם התושבים הסתגרו", הוא מתאר.

היקף ההכנסות השנתי של דפוס בארי מוערך בכמה מאות מיליוני שקלים, מה שהפך במשך השנים את הקיבוץ הדרומי לאחד הקיבוצים העשירים בעוטף עזה ובישראל בכלל. לפני כמה שנים כ־600 מחברי הקיבוץ נהנו מדיבידנד עצום של כ־150 מיליון שקל מרווחים שהצטברו בעיקר מפעילות הדפוס אך גם מפעילויות מוצלחות נוספות בענפי משק אחרים כמו גידולי שדה של מטעי חוחובה וייצור שמנים המבוססים על הפרי. כל משפחה במקום קיבלה כ־250 אלף שקל. לדבריו, "הדפוס לא נפגע. המכונות תקינות ואין לי מחסור בחומרי גלם, לא בחשמל ולדעתי גם לא בכוח אדם. כולם רוצים לחזור לעבוד בנורמליות. יש לי מספיק אנשים שמתחננים להתחיל לעבוד ולייצר רגיל. ברגע שהצבא ייתן לי לעשות את זה, אני מחדש את הייצור בתוך עשר דקות. אנחנו גוף חיוני, אסטרטגי בשביל מדינת ישראל, ואנחנו מבינים את תפקידנו. באף סבב אחר שהיה כאן במשך שנים אחורה לא הפסקנו את העבודה ואפילו לא למשמרת אחת. אנחנו נחזור לעבודה במהירות גם הפעם".

הוא מאשר שבין הנפגעים הרבים בבארי, בין שהם הרוגים ובין שפצועים או נעדרים, יש עובדים מהדפוס. "אני לא יודע כמה, ובכל מקרה כל אחד הוא עולם ומלואו. אני לא רוצה לנקוב בנתונים שאמורים להימסר על ידי גורמים רשמיים. יש כאן עצב עצום ויש כאן גם קהילה עם חוזקות עצומות שתתמודד בגבורה עם אירוע משנה חיים שהולך להיות חלק מאיתנו לעד. אבל חשוב לא פחות שיובהר שלמרות כל הפגיעות בנו - רוחנו לא נשברה. הדבר הכי חשוב לי הוא המסר שאנחנו חזקים ועמידים. לדברים האלה יש משמעויות עצומות, מורליות ועסקיות, שישפיעו על החיים של הרבה מאוד אנשים כאן בבארי לעוד הרבה מאוד זמן. לחיים שלמים".