אלימות המשטרה כלפי אוהדי ספורט: גם התקשורת אשמה

בתור מי שפועל למען זכויות אוהדי ואוהדות ספורט, את העונה שעברה סיימתי בלי אוויר. בעשרים השנים בהם אני הולך למשחקי כדורגל בישראל, זו היתה העונה הגרועה ביותר מבחינת היחס לקהל. רשויות הספורט - בעיקר ההתאחדות והמשטרה - הסלימו את המלחמה שלהם במה שהם תופסים כתרבות אולטראס מסוכנת, ועל הדרך, כרגיל, פגעו גם בכל השאר.

מספר שיא של עונשים קולקטיביים הושתו על ידי ההתאחדות לכדורגל על עשרות אלפי אזרחים על לא עוול בכפם; משטרת ישראל החליטה באופן שרירותי ונקמני לאסור על כל הקהלים להכניס ציוד עידוד מספר פעמים; והגרוע מכל התרחש כאשר שוטרים הכו אוהדים (כולל קטינים) שכל חטאם היה להימצא בזמן הלא נכון מול השוטר הלא נכון. הכל נעשה בשם "שלום הציבור".

לא ציפיתי לגדולות ונצורות, אבל הנחתי שהעונה הנוכחית לא יכולה להיות גרועה יותר, ואולי לאחר שהרוחות יירגעו ניתן יהיה להגיע להבנות עם הגורמים הרלוונטיים שכעת כבר לא יחושו מושפלים לרדת מן העץ עליו טיפסו.

טעיתי.

ההתאחדות לכדורגל אמנם הקשיבה להלך הרוח הביקורתי נגד עונשי סגירת היציעים והקימה ועדה לבחינת רפורמה בדרכי ההתמודדות שלה עם האלימות במגרשים, אך עדיין לא פרסמה את מסקנותיה ואת האופן בו היא מתכוונת לשנות את דרכה. ובינתיים, עיניכם הרואות את עונשי סגירת היציעים שקיבלו הקבוצות התל אביביות, חזרנו לאותו לקו אנכרוניסטי שלא מבחין בין הרוב המוחלט של האוהדים הנורמטיביים לבין הקומץ שעובר על החוק.

המשטרה מצידה, למרות גילויי ההבנה שהוחלפו בינינו לבין נציגיה בפגישות איתם, החליטה לקפץ חזרה אל תוך זירת מאבקי האגו בינה לארגוני האולטראס. נראה שכבודם (הקטן ממילא) נפגע אנושות בעקבות מופעי האבוקות בדרבי, והם הודיעו כי לאוהדי התל אביביות לא יותר להכניס שום ציוד עידוד, כולל תופים, וכי במות העידוד יפורקו, עד להודעה חדשה. זאת, למרות שברור וידוע לכולם (אוהדים, עיתונאים, בעלי ומנהלי מועדונים ואפילו לאנשי מנהלת הליגות) שאין שום קשר בין ציוד העידוד, בטח לא תופים ובמות, לבין הכנסת והדלקת אבוקות. זה גם ידוע למשטרה עצמה - ואני יודע את זה כי הם אמרו לי את זה.

באווירת אנטי-אוהדים שכזו אין פלא שגם האלימות המשטרתית חזרה לסורה.

בגמר גביע ווינר בכדורסל השבוע נצפו בבירור שוטרים מכים אוהדים ללא הבחנה. הכל מתועד והכל בגלל שני ילדים שניסו להתפלח למשחק. בתור אזרח ישראלי אני רוצה בהזדמנות זו להודות למשטרת ישראל על שהגנה עלינו, ולחדד כי הנזק הפיזי והנפשי שנגרם לאותם אוהדים חפים מפשע שהוכו הוא נזק היקפי הכרחי נוכח האסון שיכל להתרחש במידה ושני הילדים היו מצליחים להתפלח. אין מה לעשות, כשחוטבים עצים עפים שבבים.

וברצינות: אין ספק, ישנו קומץ של אוהדם בכל קהל שהוא אינו תמים בלשון המעטה. אין ספק כי המשטרה וההתאחדות הן האמונות על ביטחוננו במגרשים. אבל גם אין ספק כי האופן בו הגופים האלה מתנהלים מפר ברגל גסה את האמון הזה ואף מגדיל את חוסר הביטחון שלנו ביציעים. האמת הפשוטה היא שצעדים אלו נתפסים כלגיטימיים בעיני הרשויות אך ורק כי מדובר באוהדי ספורט. ברגע בו אזרח ואזרחית ישראליים נכנסים לרדיוס של 100 מטר מהאצטדיון עטופים בצעיף קבוצתם - זכויותיהם נשללות מהם. באף תחום אחר בתרבות הישראלית האזרחים לא זוכים ליחס כה משפיל ואלים ואינם נענשים קולקטיבית.

כאן נשאלת השאלה, מי מתדלק את אותה אווירה המתירה את דמינו וזכויותינו? כמובן שישנם גורמים רבים ורחבים בהרבה מהמיקרו-קוסמוס של הספורט הישראלי. אבל אחד מאותם גורמים הוא דווקא אותו מוסד שבטעות נוהגים לקרוא לו "כלב השמירה של הדמוקרטיה" - התקשורת.

קו ישיר נמתח בין האופן בו הרשויות מענישות אוהדים לבין אמירות של עיתונאים שלפיהן על המשטרה להתייחס למשחק כדורגל כאל הפרות סדר. במדינה בה ישנה תקשורת עם תודעה דמוקרטית, עיתונות אמיתית נבחנת ביכולתה לעמוד לצד האזרח אל מול התעמרות השלטון.

מילא היו עומדים מן הצד ושותקים, אך יש עיתונאים שמוציאים את הפונפונים ומעודדים את האלימות. לא טובת הציבור עומדת כנגד עיניהם.

ישנם גם עיתונאים אחרים, אך בתמונה הגדולה תקשורת הספורט בישראל היא חסרת שיניים וגם אינה מעוניינת לגדל כאלה. נוח לה עם הצהוב ושמועות על העבירות. אפשר להבין, לבקר את השלטון זה קשה ומעמיד אותך בפוזיציה לעומתית אל מול אנשים וגופים רבי עוצמה. אבל עיתונות שלא עושה את זה היא לא רק פחדנית, היא גם מועלת בתפקידה.

גלעד ניצן הוא חבר ארגון היציע, ארגון אוהדי קבוצות הספורט בישראל