המחסום האחרון בפני מכונת החקיקה: יועצים משפטיים ולהט המפגינים

1. החוויה המשותפת לרובו הגדול של הציבור הישראלי היא שאין ממשלה בישראל, אין ראש ממשלה, ובמיוחד, אין ראש ממשלה שיכול לעצור את שר המשפטים שלו יריב לוין.

כרגיל, חוזר ועולה הדיון המתיש: האם נתניהו מנהל או מנוהל? האם הוא חזק או חלש? האם הוא ראש הממשלה או יריב לוין? אף על פי שראש השב"כ לשעבר נדב ארגמן בריאיון המטלטל לאילנה דיין אמר שנתניהו היה ונשאר הסמכות הבלעדית העליונה, נדמה שכרגע כל התשובות מובילות ללוין. והן גם מעידות על נסיגה בכל המדדים שמגדירים תפקוד תקין של מדינה. למעט שניים שאינם באחריות הממשלה, וגם אותם היא מבקשת להכחיד. ואלה מבקיעים כקרן אור באפלה: השירות הציבורי המשפטי שמגלם אחריות, ממלכתיות ועמוד שדרה, ולצדו הלהט הליברלי הנחוש שפועם בעוצמה במפגינים ובמחאה. אלה הם גם קרן אור וגם תקווה למחר אחר.

2. השירות הציבורי המשפטי בראשות היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה שומר על השפיות, על החוק, על הדמוקרטיה. שירות שזוקף מצפון ועמוד שדרה מול הלחץ של הממשלה שמאיימת לחסלם. ההתנגשות האחרונה נרשמה בתגובת היועמ"שית לבג״ץ שבה התריעה נגד פלישתו הפסולה של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר לחמ״ל המבצעי של המשטרה במסווה של זכותו לקבוע מדיניות. עמדתה מחזקת את העתירה הכפולה - גם נגד החוק שמכפיף את המשטרה לשר וגם נגד התאמתו של השר הספציפי לתפקיד שאותו הוא ממלא.

המשטרה, שלא בטובתה, זכתה לשמש כמקרה הבוחן הראשון לכוונותיה של הממשלה ובמיוחד להפקרות הפקדתה בידי האנרכיסט המוכח היחיד שבשטח - איתמר בן גביר. המפגש הזה בין השר למשטרה והמחאה מבליט שירות ציבורי אחראי בדמותם של מפקדי מחוז כעמי אשד ודורון תורג'מן, כאשר גם המפכ״ל קובי שבתאי עובר לצד הנכון אפילו במחיר עימות עם השר. הסיפור של ״מדיניות השר" מול עצמאות שיקול הדעת המבצעי הוא פרומו להתנגשות האמיתית בעתיד. למשל, כשהשר יכריז על מדיניות שתתעדף חקירות גניבת רכבים על פני חקירות שחיתות; או, אכיפת חוק וסדר בדיונות הנגב מאשר בגבעות יהודה ושומרון. הרי ברור שבן גביר לא חוקק את החוק השערורייתי להשתלטות על המשטרה רק כדי לפתוח את נתיבי איילון. בן גביר בתגובה דורש להדיח את בהרב־מיארה ואת עמי אשד, ומסייע לנסח כלל אצבע: כל מי שבן גביר נגדו - הוא חיוני למינהל תקין, לשירות ציבורי אמיתי, לדמוקרטיה.

3. תפקוד בריא נוסף, מרנין במיוחד, נרשם בגזרת ההתנגדות האזרחית. ח"כ דוד ביטן הודה שאף אחד, כולל נתניהו, לא העריך את עוצמת המחאה, גיוונה והיקפה. אף אחד לא האמין שהשמאלנים והליברלים שביום רגיל לא מסוגלים להסכים על בית הקפה המועדף – יפגינו את הנחישות, העקביות והדבקות במטרה שמניעים את המחאה לממדים האלה.

אלמלא הנזקים והסכנות שגלומים באירוע, ניתן אפילו לברך את הממשלה שהצליחה לשחרר את הכוח הגנוז הזה, את הלהט והחיוניות הדמוקרטיים שמפעמים במחצית הציבור. מדובר בנשים וגברים שבשגרת יומם לא עסוקים בנפנוף והתהדרות באהבתם למדינה. את זה הם משאירים ללאומנים דוגמת סמוטריץ׳ ובן גביר. ועכשיו הם מתייצבים מולם ומצהירים שהמונופול על אהבה ונאמנות למדינה לא שייכים רק לימין על מלא. וחשוב יותר - במרבית הפרמטרים לחוסנה ותחזוקתה של המדינה, לביטחונה וכלכלתה - תרומתם עולה עשרות מונים על המשיחיסטים הגזענים והחרדים, חלקם הגדול אנטי־ציונים, שעבורם המדינה היא בעיקר כספומט לתקציבים וחקיקה.

4. רפורמה או הפיכה - המחאה משדרת לקואליציה שלא תלך כצאן לדיקטטורה ולטבח הדמוקרטיה. רק אנשים אטומים רגשית כלוין ורוטמן לא מבינים שההתנגדות מולם לא מוגבלת לסעיפים כאלה ואחרים בתוכנית המשפטית שמכונה "ציון במשפט תיפדה". מדובר בהתנגדות שנגזרת מסנטימנט עמוק להוויית החיים הישראלית שהשתרשה כאן מאז הקמתה של המדינה. לא שחסרות תקלות ואין מערכות ומוסדות – כולל המשפטיים - שחפים משגיאות ומשוועים לתיקון. אבל, "הדיקטטורה" של בג״ץ מעולם לא הטרידה את רובו הגדול של הציבור. גם לא את בנימין נתניהו שעד לפני שנתיים ממש לא הוטרד מהסכנה השקרית שעליה חזר במסיבת העיתונאים עם הקנצלר הגרמני שהשופטים אצלנו ממנים את עצמם. והנה, הדיקטטורה השקרית הזו של בג"ץ שמפרנסת את השטנה האינסופית של שני קבלני הרפורמה, לוין ורוטמן, גוררת מדינה שלמה לתהום. ״מה הטעם ללחוץ על דוושת הגז כשאתה על סף התהום״, פנה שר המשפטים לשעבר גדעון סער לראש הממשלה בקריאה נואשת של הרגע האחרון.

5. המתווה של הנשיא מגלם פשרה הוגנת. הוא מותיר את הדמוקרטיה על כנה ונותן לקואליציה לא מעט הישגים – חיזוק המשילות, החלשה משמעותית של עילת הסבירות (החזרת דרעי לממשלה), חיסון חוקי יסוד מביקורת שיפוטית, חיסון החרדים משירות ועוד.

הנשיא בנה את הפאזל שלו על החלקים שניתן לבנות מהם הסכמה רחבה. זאת, אחרי שנפגש עם הארגונים הכלכליים, עם נציגי החברה האזרחית וכמובן עם אינספור משפטנים. קבוצת ידידיה שטרן, קבוצת אלבשן־פרידמן, פורום המרצים והמרצות, מכון תכלית, המכון הישראלי לדמוקרטיה, פורום קהלת ועוד. והנה, בימים האחרונים שלפני פרסום המתווה, הודיעו נציגי הקואליציה לנשיא שהמתווה יישקל רק אחרי שתעבור, בתוך שבועיים, החקיקה שתשליט את הקואליציה על בחירת השופטים וחיסון חוקי יסוד מפני ביקורת בג"ץ.

כמובן שהרצוג התנגד, וזו הסיבה שהתנפלות הקואליציה לא הפתיעה אותו. אולי המהירות וגסות הרוח, אבל גם אליהן כבר התרגל. מצד שני, החמימות והמהירות שהמתווה התקבל באופוזיציה, התבררו כשגיאה טקטית שהגבירה את החשד, הלחץ וכמובן את הגידופים מצד הקואליציה. אין פלא שלמחרת עסקו רבים וטובים בניסיון לשכנע עד כמה המתווה הזה בכלל טוב לקואליציה. זה נכון, אבל נתניהו, בהשראת ואולי בהוראת לוין, כבר הותיר אבק מהמתווה. אפילו לא איתות קטן של רצון טוב. למעט דוד ביטן שדיבר על הקפאת החקיקה לצורך דיון פנימי בליכוד לריכוכו.

6. ונחזור לאבן הנגף האמיתית, לקו האדום, למתרס ששני הצדדים מתייצבים משני צדדיו: מינוי השופטים בידי הקואליציה. הדבר בגדר "ייהרג ובל יעבור" עבור האופוזיציה והמחאה. חשוב להבין: אין דמוקרטיה כאשר הממשלה ממנה שופטים. אין אמון בבית משפט ששופטיו תלויים ומקודמים בידי הממשלה. מתווה הנשיא המליץ על פשרה: ביטול הווטו של נציגי השופטים בוועדה, ובחירת שופטים לעליון תוך הסכמה פוליטית של הקואליציה והאופוזיציה. זאת באמצעות צירוף שני נציגי ציבור שייבחרו בידי נשיא העליון ושר המשפטים ורוב של שבעה מתוך אחד עשר חברים. הקואליציה יכולה להשתלט על המינויים גם במתווה הנשיא, במידה שתבוטל שיטת הסניוריטי והיא תמנה את נשיא העליון. כך יהיו לה שבעה קולות: ארבעת חברי הקואליציה בוועדה (3 שרים וח"כ), שני נציגי הציבור (שייבחרו בידי השר והנשיא שכזכור נבחר בידי השר) והנשיא עצמו. אלא שהרצוג מנע את האפשרות הזו כשהותיר את שיטת הסניוריטי על כנה. וכך נשיא העליון ולפחות אחד מנציגי הציבור לא נמצאים בכיסה של הקואליציה. עבור לוין־רוטמן זהו דיל־ברייקר, סדין אדום - בלי שליטת הממשלה במינוי שופטים אין על מה לדבר. וזה מקפיץ אותנו למסיבת העיתונאים של נתניהו עם הקנצלר הגרמני. אי אפשר שלא להתפעל מיכולתו לכזב בקור רוח אפילו באירוע שמשודר לכל העולם. "גם בגרמניה שופטים נבחרים בידי נבחרי ציבור", ביקש נתניהו להשוות את המצב בין המדינות. נכון, בגרמניה פוליטיקאים בוחרים שופטים, אבל יחי ההבדל הגדול. פוליטיקאים, לא הממשלה. בגרמניה, הבחירה היא ברוב מיוחס של 2/3 בשני בתי הפרלמנט, כלומר נדרשת תמיכה מסיבית של האופוזיציה, ואילו ב"רפורמה" הישראלית הקואליציה, כלומר הממשלה, כלומר נתניהו, סמוטריץ' ודרעי יבחרו את השופטים.

7. חקיקת חוק היסוד לשינוי הוועדה לבחירת שופטים מתוכננת לסוף מושב הכנסת, בעוד שבועיים. במתכונת הנוכחית, ההערכה היא שהחוק ייפסל בבג"ץ כסותר את ערכי המדינה כיהודית ודמוקרטית. ועכשיו השאלות הן: האם תהיה הקפאת החקיקה לצורך הידברות או ריכוך חד־צדדי (גרסת ביטן) בנוסח שיקשה על השופטים לפסול את החוק? ואם זה לא יקרה, הגענו לשאלות הקשות ממש, הגענו למשבר החוקתי: תוגש עתירה ובג"ץ יוציא צו ביניים למנוע את כינוס הוועדה עד לפסק הדין - האם הממשלה תכבד את הצו או שלוין יכנס את הוועדה, ללא השופטים וללא נציג האופוזיציה, ויעביר ברוב של חמשת נציגי הקואליציה את המינויים. ואז מה יקרה? האם השופטים שנבחרו יסכימו להתמנות לפני פסק הדין (או אחריו), ואם כן, האם בבואם לבית המשפט יקבלו לשכה, עוזרים ותיקים לעבוד עליהם. את הדוגמה הזו ניתן לפרוש על שאלת הציות של כל השירות הציבורי – רמטכ"ל, מפכ"ל, נגיד בנק ישראל, ראש רשות המסים ועוד: מה לעשות במקרה של התנגשות בין פסק דין לבין הנחיה ממשלתית שסותרת ומפרה אותו? התשובה היא שהנחיה ממשלתית שמפרה פסק דין היא פקודה בלתי חוקית בעליל שחובה לסרב לה. הבעיה היא שהבהירות הפרשנית הזו לא רק עמומה בשטח, היא גם עלולה לייצר חוסר ודאות, כאוס ויד איש באחיו.

ואם הממשלה תקבל עליה את הדין, ואת פסקי הדין שיבלמו את ההפיכה, צפויה לעלות הטענה ששוב האליטות ניצחו ושוב נרמס רצון הבוחר. לכך שלוש תשובות:

הראשונה, לפי כל הסקרים, הרוב בציבור מעוניין ברפורמה של הסכמה רחבה ולא בהכנעה חד־צדדית שתביא להשלטת דיקטטורה שתסכן את מדינת ישראל. האיתותים עד כה, הכלכליים (נגיד בנק ישראל, סוכנויות הדירוג, בריחת הכסף, עצירת ההשקעות) והבינלאומיים (בלינקן, מקרון, שולץ), יתגמדו לנוכח הקטסטרופה שנקבל ביום שהממשלה תבזה פסק דין של בית המשפט העליון. זה יגרור להוקעתה של ישראל כמדינה מנודה ומצורעת. הכלכלה תיחרב, מדינאים וקצינים ייחשפו לדין הבינלאומי הפלילי, אי־הציות הפנימי יסכן את ביטחון המדינה כפי שמעריך נדב ארגמן. נדמה שרק אדם לא שפוי (לא נמנה את אלה שניתן להכניס לקטגוריה זו) יהיה מוכן לקחת את הסיכון הזה.

התשובה השנייה היא שלא מדובר כלל בדיון על אליטות, אלא בהשבת הדמוקרטיה על כנה. דמוקרטיה שגם הרוב לא מוסמך לשלול במסגרת האמנה הבסיסית שבין המדינה לאזרחיה.

התשובה השלישית היא שגם האליטות צודקות לפעמים. ולא רק צודקות אלא גם מממנות, מגינות על המדינה הזו. את הטייסים למשימות בסוריה, לבנון או איראן, נתניהו לא יגייס בפוניבז' או ויז'ניץ. העתודות ל־8200 ולהייטק לא יגיעו מקרב נערי הגבעות. אז כן, גם לאליטות שעומסות על עצמן את עיקר העול והנטל בתחזוקתה של המדינה צריך להקשיב בדיון שמתקיים על דמותה וצביונה.