ביהמ"ש העליון וביה"ד לעבודה מציגים: נזיפות ועקיצות

המפגש בין מוסד התביעות לייצוגיות לדיני עבודה הוליד נזיפה מצלצלת במפגש בין בית המשפט העליון לבית הדין הארצי לעבודה. "מדובר בתחום משפטי שאינו בגדר מומחיותם הייחודית והמובהקת של בתי הדין לעבודה", כתבה שופטת העליון ענת ברון על מומחיות בית הדין בתחום התביעות הייצוגיות. ולכן, המשיכה ברון, "בפסק דינו של בית הדין הארצי נפלו שתי טעויות משפטיות מהותיות בסוגיות עקרוניות — ושורת הצדק מחייבת לתקנן". הדברים נכתבו בפסק דין שמגלם התערבות חריגה של בג"ץ בהחלטתו של בית הדין לדחות תביעה ייצוגית של עובדים נגד חברת קסטרו. בג"ץ נזף בבית הדין שגישתו "מציבה משוכה גבוהה מדי בפני תובעים ייצוגיים".

ברון הוסיפה שהפרשנות של בית הדין הארצי לעבודה, והאופן שבו יישם את התנאים לאישור תביעה ייצוגית "מצרים את 'חורי המסננת' באופן שאינו עולה בקנה אחד עם תכליתו של החוק".

פסק הדין בעניין קסטרו ניתן ביולי, והנה ממש לאחרונה (ב־5 בספטמבר) בפסק דין של בית הדין לעבודה נשתלה תגובה לנזיפת קסטרו, ממנה עולה שבבית הדין לא ממש מתרגשים מהביקורת, "חורי המסננת" יישארו צרים וייצוגיות לא יאושרו בקלות. חשוב לציין שעצם המחלוקת על גודל חורי המסננת שנדרש בתביעות ייצוגיות גולש גם למהות: העליון מתגלה כאן כפרו־עובדים, כפותח שער רחב יותר לתובעים ייצוגיים ואילו בית הדין לעבודה מגלה כאן גישה שמרנית ומצמצמת.

בפרשת קסטרו הגיע בית הדין הארצי לעבודה למסקנה שאין מקום לניהול תביעה ייצוגית של העובדים נגד המעסיק. הן בשל מורכבותן של עילות התביעה והן בשל חוסר ההומוגניות של הקבוצה התובעת. מה שדורש עריכת בירור וחישוב פרטני ביחס לכל אחד מחבריה. בבג"ץ שהוגש נגד החלטה זו, מבטלים השופטים ענת ברון, ניל הנדל ויוסף אלרון את הקשיים שהערים בית הדין כמכשול על בירור התביעה. מורכבות? ברון כאילו לועגת לנימוק הזה. "עמדה שלפיה ניתן לנהל הליך ייצוגי במשפט העבודה רק בעילה שאינה מעוררת סוגיות מורכבות, או רק ככל שבקשת האישור צועדת בקרקע חרושה מבחינת ההלכה הנוהגת, היא עמדה שאינה מקיימת את תכליותיו של חוק תובענות ייצוגיות ואין להסכין עימה".

והלעג הזה הופך בהמשך לתוכחה: "אל לו לבית משפט שדן בבקשה לאישור תובענה כייצוגית לפטור עצמו בשל כך מלהכריע בנוגע לסיכויי התביעה במקרה קונקרטי. כל מסקנה אחרת עלולה להביא לתת־אכיפה ולקיפוח זכויותיהם של חברי הקבוצה".

גם את עילת היעדר ההומוגניות של הקבוצה, העילה הנוספת שבגללה פסק בית הדין נגד העובדים, שוללת ברון. "גם הצורך בחישוב פרטני סבוך, אין בו בנסיבות המקרה כדי למנוע את אישור התובענה כייצוגית", היא כותבת, ומסכמת: "יש להישמר מפני הצבת מחסום גבוה מדי בפני תובעים ייצוגיים פוטנציאליים, על מנת שלא יהיה בכך משום גורם מצנן המרפה את ידיהם מפני הגשת תובענות ייצוגיות ראויות".

והנה, לא יבש הדיו מעל פסק דין קסטרו, התגלגלה לבית הדין לעבודה, האזורי ובהמשך הארצי, ייצוגית של עובדים נגד ארבע חברות ביטוח בשאלה האם על המעסיק מוטלת החובה לממן את תפעול ההפרשות הפנסיוניות של העובדים (פסק דין דרור כהן). וזאת, בעקבות טענת העובדים שהחברות הנתבעות, סוכנויות ההסדר הפנסיוני, עשו יד אחת עם המעסיקים כדי לסבסד את עלויות דמי התפעול הפנסיוניים על גב העובדים. בתי הדין לעבודה, למרות פסק הדין בעניין קסטרו והכרטיס הצהוב שהוצא להם, פסקו נגד העובדים.

בעימות הזה חשוב להבין: בית המשפט העליון מכיר במומחיות בתי הדין לעבודה באשר לקיומה ולעוצמתה של עילת התביעה. ביקורתו היא רק לגבי יישום כללי התביעה הייצוגית - מורכבות והומוגניות - לאחר שהוכרה העילה. גמול שעות שבועיות, שעות נוספות וחישוב דמי חגים במקרה של קסטרו; חובת המעסיק לממן את תפעול ההפרשות הפנסיוניות בפרשת דרור כהן.

במקרה זה של חברות הביטוח צעדה דחיית התביעה על קרקע בטוחה יותר - מבחן העילה שמצויה בתחום המומחיות של בית הדין ולא מבחן התביעה הייצוגית שעליו ננזף מהעליונים במקרה קסטרו. ובכל זאת, בסיום פסק דינם עוקצים שופטי בית הדין, סגן הנשיא אילן איטח, לאה גליקסמן ומיכאל שפיצר את העליון: "לבסוף ראינו להתייחס לטעם של היעדר קבוצה הומוגנית - גם נימוק זה מתקשים אנו לקבל... ככל שהיה מוכח הנזק או ההתעשרות שלא כדין — לא היתה מניעה מלפסוק אותה לטובת הקבוצה". כלומר, אם היינו מוצאים עילה , תנוח דעתכם שופטי העליון — היינו יודעים להחיל גם את מבחן ההומוגניות שאינו נשגב מהבנתנו.

המדינה לא אוהבת הסדר פשרה של השופט בדימוס אורנשטיין

היועצת המשפטית לממשלה עו"ד גלי בהרב־מיארה לא ממש אוהבת את הסדר הפשרה בתביעה הנגזרת שנחתמה אצל המגשר, השופט בדימוס איתן אורנשטיין, שבו נקבע שהמבטחים יפצו את טבע בסכום נאה של 48 מיליון דולר בעקבות ההסתבכות האזרחית והפלילית של החברה הנינה, טבע ארה"ב, בהפרת דיני התחרות האמריקאיים. בשבוע שעבר הגיש עו"ד ליאב וינבאום מהפרקליטות האזרחית בתל אביב את עמדתה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. המדינה לא מתנגדת להסדר - אבל יש לה לא מעט השגות.

למשל, הצדדים החליטו על הפשרה עוד לפני שהסתיימו ההליכים בארה"ב ואין כל אינדיקציה לגובה הנזק. לכך, טוענת היועמ"שית, יש השלכות רוחב שעל בית המשפט לשקול כמו החשש מהגשת הליכים נגזרים וייצוגיים בשלב מוקדם מדי, מבלי שאפילו הוכחה האחריות של בכירי טבע (היא הסבתא־רבא של טבע ארה"ב) להסתבכות בארה"ב. וינבאום רומז לגובה הפשרה: "פשרות כספיות המגלמות קניית סיכון התדיינות במחיר גבוה מדי עלולות להסב נזק לחברה וכפועל יוצא לבעלי מניותיה, וכן לחברות אחרות בשוק ההון". נזקים כמו ייקור פוליסות הביטוח, הקטנת הכיסוי לנושאי משרה ודירקטורים והגדלת סכום ההשתתפות העצמית שחברות ציבוריות תידרשנה לשלם במקרה של תביעה.

את שיקול הדעת העסקי מכדרר וינבאום לשני כיוונים שונים. ראשית, הוא מציין כיצד סילק בית המשפט העליון על הסף, בפרשת בטר פלייס, תביעות שנועדו לתקוף את כלל שיקול הדעת העסקי. למשל, כדי שלא להרתיע דירקטורים מליטול סיכונים עסקיים גם כאלה שיקרסו בהמשך. מצד שני, טוען וינבאום שלבית המשפט סמכות לבחון הסדר פשרה שלגביו חל שיקול הדעת העסקי - כלומר שאושר בדירקטוריון, אינו נגוע בניגוד עניינים ובהחלטה מיודעת בתום לב שההסדר הולם את טובת החברה.

בצד של התובעים הנגזרים טוענים שקניית הסיכון עובדת לשני הכיוונים והיקף הנזק, שבעיני המדינה מגולם בסכום גבוה מדי, עשוי גם להתברר כנמוך יותר בסוף ההליך. בתי המשפט נוטים לאשר הסדרי פשרה בגלל החיסכון בזמן השיפוטי היקר ובגלל יוקרתם של השופטים־המגשרים או השופטים שבראשות הוועדות הבלתי תלויות. אלה יושבים על המדוכה ובסוף סוגרים עניינים עם הביטוח. בעמדת המדינה מובלעת ההנחה שהסגירה הזו היא על חשבון בעלי המניות והחברות הציבוריות בכלל.

היא נועדה לפטור מעונש את כיסם הפרטי של הדירקטורים, ומותירה בערפל את כללי האחריות וחובות הפיקוח של נושאי המשרה: הכל מתחיל ונגמר במשא ומתן עם המבטחים,שגם הם לא פראיירים ויודעים היטב לגלגל את ההוצאה שנגרמה להם על הציבור.