ה"מורדים" שלא מונעים את ביזת הדמוקרטיה

בעיצומו של אחד האירועים הדרמטיים שהתרחשו בשבוע שעבר בכנסת, אישור החוק לביטול עילת הסבירות, הופנו כל המצלמות אל עבר שר הביטחון יואב גלנט מנהל שיח זועף עם שר המשפטים יריב לוין. "תן לפחות משהו", הפציר בו גלנט.

גלנט ביקש לרכך את נוסח החוק, לוין סירב, וראש הממשלה בנימין נתניהו, שישב ביניהם, לא הניד עפעף. התעלמותו המוחלטת מהשיח שהתנהל מתחת לאפו יכולה היתה להתפרש כאילו מי שבאמת מנהל את האירוע הוא לוין ולא ראש הממשלה, ואולי גם היה לו נוח להיות בתפקיד הסטטיסט. כך או אחרת, התעלמותו הבוטה מחילופי הדברים העבירה מסר ברור - הוא נחוש להעביר את חוק ביטול עילת הסבירות.

וגלנט? הוא הצביע בעד. הוא הסביר כמה זה לא טוב, גם בשביל המדינה, אבל הוא "מקבל את עמדת הרוב". כמה שעות מאוחר יותר הוא כינס ועדה חסויה של ועדת חוץ וביטחון שבה פירט את הנזקים לצבא: פגיעה בהרתעה מול איראן וחיזבאללה, הסלמה במצב, התרחבות התופעה של מבטלי התנדבות למילואים והשלכותיה על כלל הצבא ועוד. כאילו היו אלה שני אירועים שלא קשורים אחד בשני.

כל מי שציפה ממנו ליותר, כל מי שראה בו גיבור לרגע כאשר בסיבוב הקודם הצהיר לבדו שצריך להשהות את הרפורמה המשפטית - התאכזב.

זה לא תפקיד האופוזיציה להציל אתכם

ארבעה ימים חלפו מאז אושר החוק בכנסת ופחות מיומיים לאחר כניסתו של החוק לתוקף החלה לנשב רוח חדשה במסדרונות הליכוד. פתחו את שירת המקהלה החשודים המיידיים לכאורה: יו"ר ועדת חוץ וביטחון יולי אדלשטיין, יו"ר ועדת הכלכלה דוד ביטן, וח"כ אלי דלל, מי שיום קודם עורר סערה עם הצעת חוק, ממנה נסוג בהמשך, לפיצול משרת היועץ המשפטי לממשלה. השלושה יצאו נגד חקיקה חד־צדדית והבהירו שאין להסתמך באופן אוטומטי על תמיכתם בהמשך החקיקה.

אל המקהלה העליזה הזו הצטרפו מאוחר יותר דמויות יותר מפתיעות מהמעגל היותר צייתני בליכוד. שר המדע, הטכנולוגיה והחדשנות אופיר אקוניס הצהיר ביום שישי בבוקר כי "המשך החקיקה יהיה תוך רצון להסכמות רחבות". זה אותו אקוניס שחגג השבוע את העברת חוק האנג'לים, המיועד להעניק הטבות לתעשיית ההייטק בישראל. אז מה אם בליץ החקיקה מבריח את ההייטק החוצה.

ואחריו שר החקלאות אבי דיכטר בהצהרה נדירה למדי שיצאה גם נגד מי שדוחף ל"חקיקה קיצונית".

בשלב זה כבר היו מי שהגדירו את רצף האירועים הזה כ"מרד" בליכוד. ואז הגיעה גם גילה גמליאל, שרת המודיעין, שמאז כינונה של הממשלה לא הוציאה הגה בכל הנוגע להליכי החקיקה הדורסניים, אלא התמקדה בעבודתה המיניסטריאלית החשובה, שבמסגרתה קיימה סיורים בארץ ובעיקר בעולם, וייצגה את המדינה באירועים רשמיים, כאילו כל הסערה שמתחוללת ברחובות ובעולם כולו סביב אירועי החקיקה בישראל אינם קשורים אליה. פתאום היא החליטה שזו העת לשבור שתיקה של חצי שנה, ושיש לה מה לומר. ב"שיחות סגורות", כמובן, היא הצהירה ש”חייבים לקדם ממשלת אחדות רחבה, כי לוין מכר את הליכוד".

די מהר אותו "מרד" תורגם ל"חבל הצלה" שנזרק לעבר האופוזיציה כדי להגיע לפשרה.

באקלים הנוכחי יש משהו מאוד מפתה להיתלות בכל ניסיון של רצון לפשרה, לאחדות ולממשלה רחבה שאינה כוללת את "הגורמים הקיצוניים", ובאותה הזדמנות לגלגל את האחריות שוב לעבר האופוזיציה - האם היא תתפוס את ההזדמנות בשתי ידיים או שתדחה אותה. אלא שזה לא תפקידה של האופוזיציה להציל את הממשלה מפני עצמה.

ממשלה שרוצה באמת להגיע להסכמה רחבה לא עושה את זה דרך שליחת "מורדים" לכאורה, ובטח לא אחרי שכבר הוכיחה את חוסר רצינותה ונכונותה להגיע להסכמה רחבה לאורך החודשים האחרונים ונחפזה להעביר בדחיפות את החוק לביטול עילת הסבירות.

קשה שלא לזהות מרחוק, בתזמון ובמסר, שגם הפעם מדובר במרד מבוים שכל תכליתו היא להעביר מסר מזויף של פיוס. מהלך שכל תכליתו היא לנסות לרכך את הזעם בציבור, עד לשלב הבא בהפיכה המשטרית.

שימוש ציני בשותפים לקואליציה

ואי אפשר שלא לתהות איפה היו כל אותם שרים וחברי כנסת בשבועיים האחרונים. מדוע לא נשמע קולם אחרי שהחוק אושר לקריאה ראשונה, אחרי שאושר לקריאה שנייה ושלישית, וביום שני בעת ההצבעה עצמה. מדוע בחרו ל”קבל את דעת הרוב” ולאשר את החוק ולא לפעול לטובת אזרחי המדינה.

מעבר לטעם החמוץ שמותירה תחושת הספין הלא מוצלח שמרחפת באוויר, יש משהו מקומם בשימוש הציני שעושים חברי הכנסת מהליכוד בשותפיהם לקואליציה - ברצותם הם שולחים אותם לקדם חקיקה דורסנית באופן חד־צדדי ונותנים להם גיבוי מלא, ולאחר מכן כשרוצים קצת לרכך את הלך הרוח בציבור, לפתע מכנים אותם "גורמים קיצוניים".

אותם "גורמים קיצוניים" הם לא הבעיה האמיתית של הממשלה הנוכחית. הבעיה טמונה דווקא באותם "גורמים המתונים" - גלנט, אדלשטיין, דיכטר, גמליאל, ביטן, אקוניס, ניר ברקת ואחרים.

לא די בכך שהתריעו בעיתוי מגוחך, לאחר שהחוק כבר הפך לעובדה מוגמרת, אלא שקולם גם אינו נשמע כאשר חבריהם לממשלה משתלחים בפקידי ציבור, רומסים את כבודה של היועצת המשפטית לממשלה, ממנים מינויים פוליטיים לא ראויים. קולם לא נשמע כאשר הם רואים כיצד בכל יום שעובר נוטשים את המגזר הציבורי עוד ועוד אנשי מקצוע בעקבות הליכי החקיקה, אותם אלה שכעת יודעים שעם ביטול עילת הסבירות החבל מונח על צווארם בלי שתהיה להם הגנה משפטית. אנחנו לא שומעים אותם מודאגים - או אכפתיים - מהכלכלה המידרדרת וממה שאומרות עלינו חברות הדירוג הבינלאומיות.

בכל יום שהם לא בולמים, מתוקף הכוח הפרלמנטרי שיש להם בידיים, את מהלכי הביזה שהממשלה הזו עושה לדמוקרטיה - הם גרועים יותר מכל אותם גורמים שהם מכנים "קיצוניים".