אחרי שהפך לתופעת פולחן בגרסת המחזמר, "העיר הזאת" מגיע לקולנוע

אם יצא לכם להסתובב בעשר השנים האחרונות מחוץ לצוותא בתל אביב או ליד תיאטרון האינקובטור בבית מזי"א בירושלים, בוודאי הבחנתם בתופעה יוצאת דופן: המוני צעירים וצעירות ממלאים את האולמות האלה בכל פעם שפדרו גראס (שהיה שם הבמה של עמית אולמן) וג'ימבו ג'יי (שם הבמה של עומר הברון) העלו הצגה חדשה.

"הטרגדיה של מקבת", "העיר הזאת" ו"תיכון מגשימים" הפכו להופעות ותופעות פולחן שטסו מתחת לרדאר של רוב האנשים בארץ. אולמן, הברון וחבריהם להרכב "המופע של ויקטור ג'קסון" מצאו את נקודת ההשקה הישראלית בין עולם הספוקן־וורד והפואטרי סלאם לבין עולם ההיפ־הופ, שבמקביל הלך ותפס תאוצה ופרץ מהשוליים של נצ'י־נצ' אל המיינסטרים של רביד פלוטניק.

בניו יורק לין־מנואל מירנדה הפך את ההיפ־הופ לסנסציה תיאטרונית עם "שכונה על הגובה" ו"המילטון", ובישראל עמית אולמן עשה דבר דומה, אבל בקנה מידה קטן, עצמאי, אלטרנטיבי ומחתרתי. מי שנחשף לתופעה הזו הבין מיד את מה ששאר המדינה תבין עוד רגע: מדובר בחבורת אנשים מפוצצת בכישרון. ג'ימבו ג'יי כבר הפך את הכישרון הזה ללהיטי רדיו ענקיים, אבל אולמן המשיך להסתובב בשוליים: פה אלבום ספוקן־וורד, שם הצגה בתיאטרון באר שבע. יש לו מעריצים שהולכים אחריו מאולם לאולם, אבל ההורים שלהם עוד לא מכירים את שמו.

"העיר הזאת" ירדה מהבמות בשנה שעברה, בדיוק עשור אחרי שעלתה, ואז התחיל המסע של אולמן להעביר אותה אל מסך הקולנוע. 1,640 איש תמכו בסרט בקמפיין מימון ההמונים שלו שגייס למעלה מ־300 אלף שקל. אבל היה ברור שהאתגר בהעברת "העיר הזאת" מהבמה למסך — עצום.

הקולנוע לא סובל דלות תקציב. האי־אימון שעובד מצוין על במה חשופה עם להקה חיה לא יכול לעבוד על מסך, שדורש תחושה של ריאליזם, גם כשזו פנטזיה. ושמדובר בסרט שמשתמש בקולנוע עצמו כנקודת ייחוס, הסרט העצמאי הזה צריך להיראות כמו סרט רציני, מבלי לאבד את חוש ההומור שלו. אתגר ענק לבמאי בסרט ראשון, עם אמצעים מצומצמים. אבל הסרט רק מוכיח את מה שכבר ניכר על הבמה: עמית אולמן הוא כנראה כרגע האיש הכי מוכשר בארץ. אחרת, אין לי מושג איך הוא עשה את זה.

עמית אולמן. חריפות וירטואוזית | צילום: אוראל כהן

"העיר הזאת" שעולה מחר הוא פלא. סרט ביכורים שנראה מצוין, נשמע מצוין, שהוא קולנוע על קולנוע, וטקסט על טקסט, והוא מהנה בצורה בלתי רגילה. בתקופה שבה הקולנוע הישראלי המוכר והממוסד שוקע ליצירות קאמריות נוגות, מטיפניות שמפנות גב אל הקהל, ראוי ש"העיר הזאת" יהפוך ללהיט ענק, לסרט פולחן, לאירוע קולנועי שכבר שנים לא ראינו כמותו.

זה לכאורה פילם נואר. סרט בלשים מפותל. עם חוקר, גופה ופאם פאטאל. זה סרט ישראלי שעלילתו מתרחשת בטריטוריה המזוהה עם הקולנוע ההוליוודי הקלאסי. זו, לפיכך, פארודיה על פילם נואר. מבט רחוק ועקום על מוסכמות הז'אנר וחולשותיו, זה יותר "בלש כבקשתך" עם סטיב מרטין מאשר "השינה הגדולה" עם המפרי בוגארט. זה יותר "האקדח מת מצחוק" מ"הנץ ממלטה". אולמן מגלם את דמותו של ג'ו, בלש פרטי עם קריירה לא מפוארת. בליל סערה גשום נכנסת למשרדו אשה (מוריה אקונס) בשמלה אדומה. היא שולחת אותו למצוא את אחותה הנעדרת, שבסצנה הבאה הופכת לאחותה המנוחה. ג'ימבו ג'יי מגלם את שותפו לחקירה, הווטסון לשרלוק שלו. ג'ו הופך מחוקר לחשוד, מזה שמוצא לזה שאבוד.

את העיקר שכחנו לספר: "העיר הזאת" הוא סרט שכולו בחרוזים, לא פחות ולא יותר. מסקסופון הג'אז בפתיחה דרך באטל הראפ באמצעו ועד דואט האהבה בסופו — זהו מיוזיקל ספוקן־וורד, קצבי וחושני. התמונות אמריקה, המילים מירי מסיקה. אולמן והברון מציגים את תמונת הניצחון של דור הראפרים הישראלים שצמחו לצדם. הם עושים מטעמים ממילים, משפטים ושירים של השפה העברית. זו החגיגה האמיתית של היצירה הזאת: עם כל ההקפדה המרשימה על איך שהסרט נראה, יש כאן הברקה גדולה של אוצר מילים, משחקי מילים, מילים נרדפות, שעשועי לשון וחידות היגיון.

בסצנה אחת, למשל, פוגש הגיבור שלנו אסיר, אותו מגלם טונה, שפותח במונולוג על יחיד ורבים, שכאילו נתלש היישר מדפי "ככה זה בעברית" של דתיה בן דור ("אור — אורות, חור — חורים").

דואט האהבה הרומנטי והמצחיק הוא מלאכת קסם של העתק־הדבק מעשרות שירים. זה סרט שהשראותיו אינן הוקס או יוסטון, אלא עלי מוהר ואהוד מנור. המילים של "העיר הזאת" נעות משלמה ארצי ועד ביאליק, מכנסיית השכל לטיפקס, מעידן אלתרמן לנתן אלתרמן. יש כאן חריפות וירטואוזית שמפוררת את הקונבנציות העלילתיות לחלקיקי השפה שמרכיבים אותן, ומנהלת איתן משא ומתן. כי ככה זה בעברית. וזה קסום ומבריק ומרהיב ומצחיק. מתפקע מהכישרון המוזיקלי של אולמן, הברון ואיציק פצצתי. ותחשבו שאולי אני מגזים, אבל בחיי שרציתי לכתוב את כל הביקורת הזו בחרוזים. לא הצלחתי.