הסכם השכר במגזר הציבורי הוא טוב, אבל בהחלט לא זול או מתון

1. ההסכם שנחתם בין הסתדרות העובדים הכללית לבין האוצר הוא סביר ולראייה: יוגב גרדוס, הממונה על התקציבים באוצר ישב שם. מי שמכיר את הנפשות הפועלות יודע שאם היתה כאן "הפקרות", גרדוס היה מוציא "ג'".

ואכן המספרים מדברים: בסך הכול תוספת של 4.3 מיליארד שקל בשנתיים הבאות שכבר מתוקצבים (פחות או יותר בהיקפים אלו). לכן צודק שר האוצר כאשר הוא מדבר על הסכם "אחראי" במובני "מאקרו". זה היה הצפי וזה מה שסוכם.

יש להסכם עוד כמה יתרונות חשובים: בראש ובראשונה, שהוא הושג מהר ובלי שביתה - שבימים אלו אין לזלזל בדבר הזה: הדבר האחרון שהמשק הבוער שלנו צריך בימים אלו הוא שביתות. בנוסף, חלק מהתוספת (14% בממוצע) ניתנה באופן "שקלי" (500 שקלים לשנה ועוד 6,000 שקל חד-פעמי). כלומר, ישנה תוספת של 11% על פני חמש השנים הבאות בסך הכול (ההסכם תקף עד סוף 2027), ועוד תוספת של 500 שקלים שעבור עובדי חברת חשמל מהווה הרבה פחות מ-3% ועבור עובדי הניקיון הוא יותר מ-3%.

החשיבות של התוספת השקלית היא כפולה: היא מיטיבה עם בעלי השכר הנמוך אך בעיקר עם העובדים "המתחילים" (שמטבע הדברים הם בעלי שכר נמוך) – שם האתגר האולטימטיבי של המגזר הציבורי: למשוך עובדים צעירים וחדשים שבמצב הנוכחי נאלצים להסתפק בתהחלה עם שכר נמוך מאוד שלא תחרותי עם המגזר הפרטי. במסגרת ההסכם נחתם תת-הסכם לסייעות שסביב שכרן נוצר "מוקש" שהיה נראה בלתי אפשרי לפירוק - ולבסוף, גם עליו התגברו

2. אלא שכאן, פחות או יותר, נגמרו הבשורות הטובות לאזרחי ישראל וכדאי לדייק כמה טענות על גבול המופרכות שנשמעו במהלך מסיבת העיתונאים. ראשית כל, אין מדובר בהסכם "זול" וגם לא בהסכם "מתון". ישנן שתי צורת שניתן להסתכל על ההסכם: הסכם לחמש שנים (מ-2023 ועד 2027) או הסכם שמבקש לפצות גם על כל השנים שלא היה הסכם לפיכך הוא לשמונה שנים (2020-2027). אם מסתכלים לפי הגישה הראשונה, מדובר על תוספת שהיא כמעט כפולה מה-7.9% לחמש שנים שקיבלה ההסתדרות בהסכם הקודם. אם מסתכלים לפי הסכם "רטרואקטיבי", אזי מדובר בתוספת שנתית של כ-1.75% לשנה לעומת 1.58% בהסכם הקודם.

לפי גישה זו, עובדי המגזר הציבורי קיבלו תוספת (רטרואקטיבית) עבור שנות הקורונה – אז "חטפו" רוב עובדי המשק מהלומה קשה בצורה של "אבטלה של ממש" או של קיצוץ שכר. מה שברור הוא כי בכל אחד מהגישות ההסדר הנוכחי הוא הרבה יותר נדיב ממה שהיה הקודם. יתרה מזו, הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מבינים כי לצד העלאות השכר, אושר קיצוץ בשעות העבודה של כ-5%. כלומר, עובדי המגזר הציבורי קיבלו תוספת נדיבה על פחות עבודה.

ההסבר שניתן למהלך היה כי הישראלים "עובדים יותר שעות" מהממוצע ב-OECD. הדבר אינו מדויק: הישראלים אכן מקדישים יותר שעות מיומם לעבודה, אבל זה גם כולל נסיעה לשם וגם הפסקות. כאשר משווים את השעות "נטו" - הדברים נראים אחרת. כלומר, יעילות שעות העבודה בישראל נמוכה יותר. אחד מהדברים המופרכים שנשמעו מטעם שר האוצר במהלך מסיבת העיתונאים הוא הוא כי הדבר יגדיל את הפריון (תוצר לשעת עבודה), אחד האתגרים הגדולים – אולי הגדול ביותר - של המשק הישראלי. לא ככה מגדילים פריון. כאשר מדברים על הגדלת הפריון הכוונה היא הגדלת התוצר (המונה) ולא על הקטנת המכנה (שעות עבודה). אם תרשם הגדלת הפריון, זה יהיה דבר טכני. דווקא הכנסת טכנולוגיות חדשות וגמישות ניהולית – שני אלמנטים שאכן מגדילים פריון בוודאות - לא מופיעים כעת בהסכם. לפחות, הן לא הוצגו לעיתונות.

3. הפרק המופרך ביותר שנשמע במסיבת העיתונאים היא כי ההסכם לא ייצור אינפלציה כי התוספות "נבחנו" לפי זהות המקבלים (כמה הם צורכים וכמה הם חוסכים). אז ראשית כל, כל העובדים - אלו שמרוויחים הרבה ואלו שמרוויחים פחות - קיבלו תוספת ולכן חלק ניכר מאותה תוספת תנותב לצריכה הפרטית והדבר ילבה את האינפלציה. נכון שהתוספת לא מופקרת יחסית ולא ממש מאיימת - נכון לרגע זה (אין וודאות לכך) - להתפרצות של ספירלת שכר-מחירים דרמטית ובלתי נשלטת. אבל תוספת לאינפלציה תהיה. הנסיון ליצור תמונת שווא שהסכם לא מייצר אינפלציה היא מיותרת. קל וחומר כאשר בסוף מסיבת העיתונאים, ארנון בר-דוד, יו''ר ההסתדרות, הבהיר כי הוא במו"מ מתקדם עם ארגון המעסיקים (המגזר הפרטי) לתוספת שכר גם לשאר עובדי המשק, לרבות בכל הקשור על הקטנת שעות עבודה.

ברגע שהשכר במגזר הציבורי - המהווה מעין תקן או סטנדרט למשק כולו - יעלה, הלחץ על העלאות שכר במגזר הגדול, שהאו המגזר הפרטי, יחל. העלאת השכר בכל המשק תוך הקטנת שעות עבודה תגרום לאינפלציה ויש חשיבות עליונה שבנק ישראל והאוצר ינטרו את ההתפתחות הזו באדיקות. המטרה של בנק ישראל ושל האוצר היא שהעלייה באינפלציה תהיה "מרוסנת" ותחת שליטה. הציפיות לאינפלציה כעת (בין 2.5% ל-2.9%) הן בתוך היעד, אבל קרובות מאוד לגבול העליון שלו (3%). וההערכה של נגיד בנק ישראל שהיה מעורב ומעודכן בתהליך היא שההסכם הזה לא "יתדלק" אותה ביתר שאת אבל גם לנגיד בנק ישראל בעצמו ובדמותו אין שליטה מוחלטת על הציפיות, קל וחומר בימים טרופים אלו שהשוק מתמחר ריבית נומינלית במשק של כמעט 5% (לעומת 4.25% כעת ותחזית של 4%).

אלא שהשאלה הגדולה שריחפה כל הזמן במהלך כל מסיבת העיתונאים –"הפיל שבחדר" - היתה האם ארנון בר-דוד "קיבל" את מבוקשו בתמורת להבטחת "שקט תעשייתי" לא רק בהיבט המשקי, אלא גם בהיבט ה"פוליטי". כלומר, האם ההסתדרות התחייבה שלא לקחת חלק אקטיבי במחאה נגד ההפיכה המשטרית כאשר ההיסטוריה מראה באופן ברור ומובהק כי משטרים אוטוריטריים (בעיקר מימין) נוטים "להשתיק" ועד "למחוק" את ארגון העובדים.

בר-דוד לא סיפק תשובה ברורה, אך עמדתו אכן ברורה: הוא לא יתערב בזירה הזו במובן הזה שהוא לא צפוי לנקוט צד - וזה הישג אדיר לסמוטריץ' שמצפה לנטרול ארגון העובדים תמורת שקט בגזרה הזו גם. רמז עבה לכך קיבלנו כאשר אחרי לחץ של עיתונאים הוא הסביר כי בניגוד לעבר, בהסתדרות של היום יושבים נציגים של כל המפלגות ושל כל הגושים הפוליטיים. כפי שהיה נדרש, בר-דוד קרא באופן נלהב לכל הצדדים "להידבר" ולפתור את הסכסוך החוקתי שמאיים על המפעל הציוני כהגדרתו. אך ניכר כי הוא "בונה על כך" שביום פקודה, אנשי ליכוד מובילים כגון השרים מירי רגב וחיים כץ – שנשענים אלקטורלית על ועדי עובדים בהסתדרות - יגנו עליו ועל העובדים. האם ההערכה של בר-דוד נכונה? לא בטוח. האם מדובר בהתנהגות שהינו מצפים מ"מנהיג של עובדים יותר מ-30 שנה שדואג לפרנסתם" (ככה הוא הגדיר את עצמו - גם הפעם)? גם לא בטוח.