אלמנת הקש - מחזה חדשני המבוסס על טכנולוגיה של משחקי מחשב

לפני כמה חודשים ביקר אמן הווידיאו אמיר יציב במתקן אימון צבאי המשמש סימולטור למצבי המתנה בבית זר. הלוקיישן בנוי כמו סט קולנוע מקצועי, מאובזר עד הפרטים הקטנים, ומדמה במדויק דירה מאוכלסת של משפחה ערבית. "יצאתי משם והבנתי שאני רוצה לעשות פרויקט שמתעסק במשמעות של מציאות שהופכת למשחק", מספר יציב. הוא פנה לשותפתו ליצירה, השחקנית נטע שפיגלמן, ויחד יעלו בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר בחול המועד סוכות (14-11 באוקטובר) את ההצגה "אלמנת קש" המשלבת עולם וירטואלי עם מציאות. בסטודיו של יציב בארטפורט עומדת שפיגלמן עם חליפה שחורה צמודה ובה חיישנים שקולטים את תנועותיה, בעזרתם היא מפעילה של שלוש הדמויות במחזה: שלושה אווטארים המופיעים על מסך ענק מאחוריה שעליו יוקרן הלוקיישן הווירטואלי. יציב עומד על הבמה עם המחשב ויחד הם יוצרים את ההצגה הדיגיטלית שלא נעשתה כמוה עד היום בתיאטרון הישראלי.

יציב הוא מאמני הווידיאו המובילים בארץ, עבודותיו הוצגו בין השאר בטייט מודרן בלונדון וסרטיו הוקרנו בפסטיבלי קולנוע בעולם. שפיגלמן, שחקנית תיאטרון גשר, משחקת ב"שמואל" בתמונע וכיכבה בסדרה "ריקוד האש". יציב היה בעברו נווט במטוס קרב, והוא מודה שהוא עדיין נמשך לאזורים של הסימולציות המשחקיות: "אנחנו מנצלים טכנולוגיה למפתחים שמשמשת ליצירת משחקי מחשב כמו פורטנייט, כדי לעשות איתה תיאטרון בעולם אחר".

המחזה שכתב אורן ולדמן מבוסס על "בדלתיים סגורות" של סארטר מ־1944 המתרחש בגיהינום. "אבל הוא כבר קיבל עולם משלו", אומרת שפיגלמן. "אני מזגזגת בין הדמויות ומפעילה אותן. אמיר מעביר אותי ביניהן, ואם אני מגרדת בראש אז הדמות מגרדת בראש. זו תחרות בין האנושי עם הרגעים האינטימיים בין בני אדם, לבין עולם ממוחשב שאנחנו מנסים להפוך לעולם חי, אינטימי ומרגש".

אלמנת קש הוא כינוי לאישה שבעלה נעדר הרבה מהבית. בצבא משמש הביטוי כדי לתאר מארב הנעשה תוך השתלטות על בית מאוכלס. "המתקן בנוי בהאנגר והוא ריאליסטי כמו סט של סרט ויש בו אפילו את הריח", מספר יציב. "כדי לייצר את מה שקורה בחוץ מוקרנת בחלונות על מסכים סימולציה ממוחשבת של רחוב ערבי, כמו דמויות בתוך משחק מחשב, ויש עשן, הפגנה, מואזין. היה שם משהו מטריד כמובן, כי אתה מרגיש שפלשת לבית של משפחה, אבל אף אחד לא באמת חי שם. באותה נשימה הוא גם מקסים, כי אתה מבין שהכל בכאילו. הבנתי שאני רוצה לעשות פרויקט שמתעסק בנקודה הזאת, בחיבור בין המשחק והמציאות. הפרויקט לא בא לבקר את המקום הזה". המחשבה הראשונה היתה להעלות את "בדלתיים סגורות" במתקן הצבאי. כשקיבל סירוב, שיכפל את הדירה בטכניקה של סריקה תלת־ממדית, כך שמה שהקהל רואה במחזה הוא העתק מדויק של המתקן.

מעצם הבחירה בלוקיישן יש בעבודה אמירה פוליטית.

"יש רובד פוליטי אבל מאוד עדין וממש לא בפרונט של המחזה", אומר יציב. שפיגלמן מוסיפה: "אמיר ואני לא אנשים אקטיביסטיים. יש לנו דעות פוליטיות אבל אנחנו לא בתוך סימולטור של שדה קרב, אין פה מתים ויריות, אלא יש מצב פסיכולוגי מאוד עצוב ואנושי. שמים ילדים בני 18 לחזרה גנרלית כי מבינים שאם הם מגיעים בלי הכנה לבית של משפחה אמיתית הם חוטפים טריגרים — רואים תמונות משפחתיות ודברים שבדימוי של האויב הם לא מוכנים להם. הלב שלי הולך עם החיילים והסיטואציה האנושית הזאת שגורמת לי לבכות. הקונסטלציה הזאת יותר מרתקת ומרגשת אותי מבחינת הניסיון הפסיכולוגי, מאשר לדבר על כיבוש. זה מצב עגום ועצוב לכולם, חייל ימני וחייל שמאלני עוברים שם את אותה חוויה לא נעימה".

"זו הכלאה בין קולנוע לתיאטרון", מסביר יציב. "מה שסחף אותי זה ההזדמנות לתאונה. בקולנוע אין תאונה, היא קורית רק על שולחן העריכת. אנחנו ב־zone חדש, בניסוי. פה יש הזדמנות לעשות את המתודה של אנימציה ממוחשבת בלייב. אני אוהב את הדימוי הקולנועי על המסך, והטכנולוגיה של הגיימינג מאפשרת לי לקחת את המתח של הלייב ועדיין לעבוד עם דימוי מאוד סינמטי".

"את החוויה הרגשית אפשר לקבל רק אם מסתכלים על הבמה ואת העולם והקונוטציה מקבלים על המסך", מסבירה שפיגלמן. "כולנו מתעסקים בשאלה עד כמה המסכים הולכים להחליף אותנו, עד כמה החיים שלנו יעברו לשם. אמיר ואני עשינו יצור כלאיים שהוא גם וגם. גיימיפיקציה, שהמציאות הופכת לממד משחקי".