מתוך הסרט "השתיקה" | מתוך הסרט "השתיקה". צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג
"השתיקה" של שמי זרחין: מותחן פוליטי אמיץ ואקטואלי מאי פעם
איש תקשורת דעתן ובן של ראש ממשלה המתמודד על המשרה הרמה הם הגיבורים של סרטו החדש והמצוין של שמי זרחין “השתיקה". הסרט שמתחיל כמותחן פוליטי הוא ביסודו דרמה משפחתית המוכיחה שגם קשרים בין הורים וילדים הם שרשרת של הסכמים קואליציוניים
לאביהו מזרחי יש פה גדול. הפה הגדול הזה מסבך אותו בצרות, אבל הוא גם מקור הפרנסה שלו בתור איש תקשורת דעתני שאומר בשידור חי וללא צנזורה את כל מה שעולה בראשו. הפה הגדול הזה גם זולל את מאכליה של אמו, שרה, ושל אשתו לשעבר.
עד שבוקר אחד, שבו הכל נראה רגיל לחלוטין, משהו בחייו משתבש: אמא שלו, מתברר, הפסיקה לדבר, מי יודע כבר כמה זמן זה נמשך, כי הוא אף פעם לא באמת שם לב אליה. ובמחשבים שלו ושל בני משפחתו קורים דברים משונים, וכל זה בעיצומו של קמפיין בחירות לראשות הממשלה, שאביהו עומד להפוך בו ממתבונן פסיבי למשתתף פעיל.
זו, בתמצית, נקודת המוצא העלילתית של "השתיקה", סרטו החדש של שמי זרחין ("אביבה אהובתי"), והראשון שלו מאז "המילים הטובות" מלפני שבע שנים. האם לעבור ממילים טובות לשתיקה הוא דבר והיפוכו, שינוי בגישה למעשה המילולי, או בעצם אותו הדבר? כך או כך, העובדה שהסרט מתרחש בתוך מערכת בחירות מלאת תככים היא הזדמנות אקטואלית שמפיצי הסרט לא יכלו להחמיץ כשקבעו את מועד הקרנתו.
מצד אחד, אביהו (מוריס כהן), מצד שני אביב (אושרי כהן). האחד איש תקשורת, השני מועמד צעיר ומוביל לראשות ממשלה, בנו של ראש ממשלה קודם (אלי דנקר), מועמד שבוחר בדרך השתיקה כקמפיין — בלי דיבורים, בלי ראיונות, בלי נאומים ובלי הבטחות. איש התקשורת קורא לו לדו־קרב — ראיון בשידור חי. האם הוא זה שיצליח לפתוח לו את הפה לשמוע מה יש לו להגיד?
אבל אביהו ואביו הם גם מורה ותלמיד — הם מכירים מגלגול חייהם הקודם, כשאביב היה נער שלא הסתדר עם אביו ומצא מקלט ודמות אב בביתו של אביהו. המצלול הדומה של שמותיהם לא מקרי (זרחין מרבה לקודד את דמויותיו באמצעות שמותיהם, ואף לייצר המשכיות לשמות הדמויות מסרט לסרט). אלה שתי דמויות שרואות את עצמן קרובות זו לזו, וששתיהן סובלות מתסביך אב (שגם הוא נרמז בשמם) — האחד בן לאב אלים ומכה, השני בנו של ראש ממשלה דומיננטי. השניים מציגים את הקשר המילולי שבין אלימות לאילמות. למעשה הם לא קרובים זה לזה כלל, אלא עומדים משני צדי המתרס כאויבים.
"השתיקה" הוא לכאורה יצירה חריגה מבין סרטיו של זרחין — האם זו דרמה משפחתית עם עלילת משנה של מותחן פוליטי, או מותחן פוליטי שבתוכו מסתתרת דרמה משפחתית? את זרחין כיוצר של דרמות משפחתיות אנחנו מכירים היטב, אבל גם כמה מסרטיו הקודמים — "מסוכנת" ו"המילים הטובות" — היו בנויים על תבנית של מותחן.
"השתיקה" הוא גם סרט אמיץ מבחינה ויזואלית וצורנית: סרט שבמרכזו תקריבים עוצמתיים של גיבוריו על מסך רחב, וצילום קונטרסטי בצבעים דהויים, שמציג את הדמויות כמסותתות באבן. את הצבעוניות העזה זרחין ושות' משאירים למסך שבתוך המסך: הפריים הטלוויזיוני יהיה רווי בצבעי אדום, כמו תמרור אזהרה. זו מציאות נטולת ריאליזם שבה גם הסרט (דהוי הצבע) וגם הסרט־שבתוך־הסרט (רווי הצבע) הם אקט מסוגנן על המציאות עצמה. זהו, אם כן, משל. על מדינה שמתנהלת כמו משפחה, על מקום כה קטן שבו כולם מכירים את כולם, ועדיין לא יודעים כלום על אף אחד.
"וואו, כמה היבריס", אומר המועמד הצעיר למנטור המבוגר שלו, בשעה ששניהם בתוך בריכת שחייה, חופשיים ממכשירי האזנה. זו סצנת המפתח בסרט, שבתוכה צף המפתח לפיצוחו, אבל הוא גם חושף את היסוד הטראגי שבבסיס הסיפור הזה, שאמנם רווי בהומור שהפך לסימן ההיכר של סרטיו של זרחין, אבל הוא עוסק בשתי דמויות שההיבריס שלהן מציב אותן על מסלול התנגשות.
יש כאן רגעים שגרמו לי לחשוב על "כל אנשי הנשיא", בגרסתו הישראלית, שבה אנשי הנשיא הם אחותו והמאבטח שלו. ולפחות סצנה אחת שזרקה אותי עד "צ'יינהטאון": לאביו של אביב קוראים נוח יצחקי, דמות שראשה רעמה לבנה, מעוררת יראה ופחד, שמזכירה את נוח קרוס מ"צ'יינהטאון", גם הוא טרגדיה יוונית על פוליטיקה והורות.
מי שמתניע את הסיפור הזה היא בכלל שרה, ואולי זה בעצם הסיפור שלה, שבו הדמויות הגבריות הן דמויות משנה. שרה, אלמנה שבני משפחתה מתקשרים איתה בעיקר בהודעות ובמיילים, מנהלת את ימיה בדממה. אבל למה היא שותקת וממתי? האם יש כאן אקט של מחאה? ואולי של חינוך? לבנה פינקלשטיין (שכבר גילמה את דמות האם ב"אביבה אהובתי") עושה כאן תפקיד מבריק, מואר, כמעט צ'פליני, בכך שהיא צריכה להעביר את כל קשת רגשותיה, מהעבר ומהווה, ללא מילים. כל סצנה שלה היא הטובה ביותר בסרט.
"השתיקה" הוא לרגעים כמו תשבץ של דמויות שנשזרות זו בתוך זו. יש כאן אנשים פשוטים שנבלעים על ידי סיפור גדול מהם, יש פה אפילו חשד לקונספירציה. ויש עניין שלם עם מילים, טובות יותר או פחות — מהדמויות ששותקות, לדמויות שלא מספיקות לדבר, והאחות שרק חוזרת כמו תוכי על מה שאפליקציית לימוד השפות שלה אומרת לה להגיד. שיאו של הסרט עוסק בקשר בין פוליטיקה ותקשורת, אבל זהו ביסודו סרט שמציג את הפוליטיקה של המשפחה, שבה גם בין בני אותה משפחה — הורים וילדים, בני זוג בהווה ובעבר — החיים הם שרשרת של הסכמים קואליציוניים, משאים ומתנים, הבטחות והפרותן, זעקות ולחישות.