להפוך את אוכלוסיית גיל הזהב מנטל לנכס

"תני לי לחיות עד גיל 80 לכל היותר, ואני אהיה מרוצה", אומרת לי חמותי כל הזמן. 

אז זהו, שעפ"י התחזיות של ארגון הבריאות העולמי, עד שנת 2050 צפויה לעמוד אוכלוסיית הקשישים בעולם על למעלה מ-2 מיליארד איש, וקיים סיכוי גבוה שמי שנולד היום יחיה עד גיל 100 ואף יותר.

יום הקשיש הבינלאומי 2021 שחל היום (ו') מזכיר לכולנו שהעולם כבר לא באמת שייך רק לצעירים. בעולם שבו חיים למעלה מ-900 מיליון בני 60+ ותוחלת החיים עולה כל שנתיים וחצי בשנה, צפויה אוכלוסיית הקשישים בעולם לעמוד על כ-22% מכלל האוכלוסייה עד שנת 2050. ישראל, ביחס למדינות העולם, מדורגת במקום גבוה בתוחלת החיים ואוכלוסיית הקשישים שלה צפויה להמשיך ולגדול בקצב כפול מזה של האוכלוסייה הכללית ולהגיע לכ-1.7 מיליון קשישים עד סוף 2035. 

קשישים בתל אביב | צילום: אביגיל עוזי

מובן, אם כן, מדוע לאוכלוסיית גיל הזהב פוטנציאל כלכלי עצום לכלכלה הישראלית. מה שתמוה בעיני הוא מדוע גם ב-2021 הפוטנציאל רחוק ממימוש, כשרק אחד מכל חמישה קשישים יוצא לעבוד. בדיקה מול נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מעלה כי שיעור התעסוקה של קשישים בישראל עומד על כ-20% בלבד. אני סבורה, כמו רבים, כי מדיניות ממשלתית שתאפשר לאוכלוסיית הגיל השלישי להגשים את עצמה בצורה יעילה דרך תעסוקה, הכשרות מקצועיות ויזמות, תתרום לגידולו של התוצר הלאומי הגולמי במשק. או במילים אחרות, אם ישראל תשכיל לממש את הפוטנציאל הרב הטמון באוכלוסייה זו, היא תרוויח פעמיים: מחד, האוכלוסייה הקשישה תישען פחות על שירותי הרווחה, תקציבי הפנסיות וקצבאות הבריאות והסיעוד הניתנות ע"י המדינה - ובכך יצומצמו משמעותית עלויות ההתמודדות עם אתגרי הזיקנה. מאידך, תגבר תחושת הסיפוק הרבה של בני הגיל השלישי ביכולתם לממש את יכולותיהם, ליצור ולתרום מניסיונם הרב לחברה.

עם זאת, לצערנו בעת הנוכחית גם קשישים שמעוניינים להמשיך לעבוד נתקלים בלא מעט חסמים המונעים מהם לעשות זאת. בין החסמים ניתן לציין את אותם מעסיקים החוששים להעסיק אנשים לאחר גיל פרישה, מתוך אמונה כי המשך העסקתם יקשה עליהם להיפרד מהם בבוא היום. חסם נוסף הוא היעדר התמריץ הכלכלי ליציאתם לעבודה בשל המס הגבוה שמטילה המדינה על קצבת הזיקנה.  

לי שיין, יועצת תקשורת | צילום: טל כהן

ישראל יכולה בקלות להפוך את אוכלוסיית הגיל השלישי מנטל לנכס, ולראיה כבר בשנת 2019 נכנסה הממשלה למרתון של דיונים עם המגזר הציבורי והעסקי על תוכניות רב שנתיות לעידוד תעסוקת קשישים, יזמות וקידום הכשרות מקצועיות עבורם. אולם, במבחן המציאות הממשלה ממשיכה לגרור רגליים בכל הנוגע לאישור התוכניות מסיבות שונות. המרכזית שביניהן – הקורונה ששיבשה את אורח החיים העולמי ואילצה את ממשלת ישראל לשנות את סדרי העדיפויות ולהקצות משאבים למערכות החינוך, הבריאות ואפילו הביטחון. שהקשישים יחכו בינתיים.... 

הנוסחה היא פשוטה – ככל שאדם עסוק יותר ותורם יותר, כך הוא מפחית את השימוש שלו בשירותי רווחה ובריאות. בישראל עלינו לזכור כי פרישת האוכלוסייה הינה בגיל ממוצע של 65, כאשר באופק יש עוד כ-20 שנות חיים, והגיל התפקודי של רוב הקשישים מאפשר להם לעבוד מספר שנים נוספות. המשך תעסוקה לאחר גיל הפרישה עשויה להגדיל משמעותית את התוצר הלאומי הגולמי בעוד כ-7 מיליארד שקל.

ישראל יכולה בקלות להפוך את הגיל השלישי מנטל לנכס. לא זו בלבד שלא מדובר בתוכניות שמצריכות משאבי עתק, כי אם בתוכניות שעשויות להניב תשואה גבוהה הן ברמת הסיפוק האישי שחש אותו קשיש, והן בהקטנת העומס על מערכות הרווחה והבריאות. אבל עד שהנושא יעלה שוב לאישור הממשלה לא נוכל לדעת איזו צרה תתרגש לפיתחנו, אשר תשנה (שוב) את סדרי העדיפויות.

לי שיין היא יועצת תקשורת ואסטרטגיה