למידה חברתית-רגשית - למה זה חשוב ואיך עושים את זה?

כבר הרבה זמן שהנוער שלנו, דור ה-Z, חווה קשיים נפשיים. למעשה דכאון וחרדה נחשבים למגיפות של הדור הזה מזה זמן, אבל המספרים המאמירים בתקופה האחרונה הובילו את משרד החינוך (ומקביליו בעולם) לתעדף את צרכיהם הנפשיים של בני נוער ולהציב למידה רגשית-חברתית (SEL) במרכז התוכניות להטמעה השנה, לצד שיפור מיומנויות הכתיבה והקריאה בכיתות הנמוכות וההכנה לבגרויות בכיתות הגבוהות. ההחלטה הזו היא כמובן התחלה טובה, אבל הדרך להטמעה רצופה באתגרים לא פשוטים עבור המערכת, אתגרים שמצריכים חשיבה רעננה ואולי גם כוחות משימה חדשים.

מה זה SEL?

אתר ברנקו ווייס (מכון שאחראי על פיתוח מודלים חדשניים להוראה וללמידה) מגדיר למידה רגשית-חברתית, כ״תהליך באמצעותו רוכשים ומשתמשים ביעילות בידע, בכישורים, בעמדות ובמיומנויות הנדרשים כדי להתמודד עם אתגרי היום יום, להתפתח לאנשים סקרנים, בעלי יכולת להבין את רגשותיהם ואת רגשות האחרים, לקיים אינטראקציות חיוביות עם אחרים, לפעול מתוך מוטיבציה פנימית, להפגין גמישות מחשבתית, יכולת התמדה, וויסות רגשי והתנהגותי, ולקבל החלטות אחראיות".

בנסיון להבין יותר, הצצתי בדוח שממנו לקוחה ההגדרה (שבתורו לקח את ההגדרה מארגון בינלאומי שנקרא CASEL), ושמסכם את עבודתה של ועדת מומחים לטיפוח למידה רגשית-חברתית במערכת החינוך, עבודה שהחלה בקיץ 2017 והסתיימה ב-2020, תוך כדי שהיא מייצרת תילי תילים של מילים שמקשים להבין לאן חותר המשורר ומובילים למבוי סתום: ״התוכנית הארצית תושתת על החומרים הרבים הקיימים בשפ"י ובאגפים אחרים של משרד החינוך, אך לנוכח התפתחות המסגרת המושגית המנחה והמלצות הוועדה באשר ללמידה רגשית־חברתית ולאינטגרציה בין אגפי המשרד השונים, יהיה צורך לבחון אותה שוב״. 

הדו״ח לא מצליח להכריע מי אחראי למשימה של למידה רגשית חברתית (מחנכים? מורים מקצועיים ייעודיים?), לא מביא שום התייחסות למציאות שמחוץ לדוחות ולהשפעה שלה על בני הנוער שאמורים ליהנות מהתכניות, אין התייחסות לכלים טכנולוגיים שיכולים לעזור או למצבים קריטיים שמחייבים היערכות כזו או אחרת וכאמור - בעיקר גדוש בעבודה מחקרית של נושאים שלא היו רלוונטיים ב-2017 ובטח שלא רלוונטיים ב-2020. מבט על ההמלצות שבסוף הדו"ח רק מחדד את מורכבות הבעיה והמכשולים שחוסמים כמעט כל פתרון. 

תלמידים עם מסיכות בכיתה | צילום: רויטרס

מיפוי אתגרים ומחשבות על פתרונות

קודם כל, בואו נסתכל על קהל היעד שעבורו נבנות תכניות מהסוג הזה. בני נוער, בגילאי חטיבת ביניים, בשנת 2021. איך נראים החיים שלהם? במה הם עסוקים? מה משעמם אותם? מהן המטרות שלהם? מה מונע מהם להגשים אותן? מה עוזר להם? מה חסר? כלפי מה הם מגלים אמון? ממה הם חוששים? מה המכנה המשותף ביניהם ובאילו מקומות הם לגמרי שונים זה מזה?

כדי להשיב על שאלות אלה ואחרות בצורה פרקטית, שמאפשרת פתרונות, אני מציעה לחלק את השאלה ל-3 מרכיבים עיקריים: ידע,  מיומנויות, רגשות

ידע

בעולם כל כך עמוס באינפורמציה, ידע אינו הבעיה. מקריאת מחקרים בנושא, שיחות עומק עם בני נוער, והיכרות עם הרגלי הגלישה וצריכת התוכן של דור ה-Y ודור- ה-Z, נראה שהבעיה היא המוטיבציה להרחיב ידע מסוים והיכולת או הנכונות להיכנס לעומק ולפתח תובנות, רעיונות, או יישומים על בסיס הידע שנרכש. אנשים צעירים, שחשופים לאינפורמציה כל כך רחבה, בחלקה בפורמטים מאוד ממכרים, עלולים להתקשות בזיהוי תחומי העניין שלהם ובמחקר עצמי סביב אותם נושאים. הבעיה היא לא גישה, אלא שמרוב עומס, הם משתבללים, הופכים פאסיביים, שוקעים במה שמגיע אליהם במקום לעשות מאמץ, לחפש תכנים שמעניינים אותם או להמציא משל עצמם. 

תפקידנו לייצר עבורם מוטיבציה לצאת מהמצב הזה. איך? דרך הבניית בחירה אישית, המצאה של פורמטים מרתקים וממכרים לא פחות לצריכת תכנים מאתגרים מחשבתית, הגדרה ברורה של מה ניצב מעברו האחר של המאמץ. בעולם השיווק קוראים לזה ״יצירת ערך״. כדי לגרום לדור ה-Z להשקיע מאמץ בלמידה שלו ובפיתוח העצמי שלו, אנחנו צריכים להיות מסוגלים יחסית בקלות להשיב לשאלה What's in it for me. אגב - זה לא נובע מפינוק. בעולם שיש בו כל כך הרבה תוכן, אדם חייב לתעדף, ובאופן מובן הוא יתעדף גבוה יותר תוכן שברור לו לחלוטין מה יצא לו מצריכתו.

יעל שפריר, מייסדת-שותפה ומנכ״לית ReShuffle | צילום: אורי טאוב ורונית כהן

מיומנויות

זהות עצמית מגובשת, תקשורת מפותחת, הצבה ועמידה ביעדים ושאר ״מיומנויות רכות״ הן תהליכים שלרוב נמשכים עד גיל מבוגר, אבל מתחילים בגיל צעיר. כחלק מהסחת הדעת האינסופית שהיא מנת חלקה של האנושות ב-2021, לצד הורות הליקופטר ומערכת חינוך תקועה בעבר - רכישת מיומנויות רלוונטיות נדחתה, גם ברמה ההבנה של מהן המיומנויות הללו וגם ברמת הפרקטיקה של הטמעת המיומנויות. ובכן כדי לעזור לדור הבא להתקדם לעבר מטרותיו ולטפח את תחושת המסוגלות שלו - צריך לצאת לדרך בהקדם.

מיומנויות הן יכולות שנרכשות תוך כדי התנסות אקטיבית. אין טעם לחשוב ולשוחח על מיומנויות, צריך להגדיר אותן ואז לתרגל אותן באופן מעשי שוב ושוב. כמו שהפסל מתרגל את יכולות הרישום שלו החלק מהכנת הפסל ואיש העסקים מתרגל את כישורי המשא ומתן שלו כחלק מעסקה - כך את מיומנויות החיים יש לרכוש כחלק מלמידה, עשייה והשלמה של תהליכים. מה צריך להיכלל במיומנויות האלה? בעיני, כשבאים להגדיר את סט היכולות שתלמיד בגילאי העשרה צריך לרכוש, נכון לחשוב שוב על רמת המוטיבציה שלו. אחרי לא מעט שנים שבהן נתפסו הלימודים עבורו כבזבוז זמן לא רלוונטי, צריך להתמקד בהכי רלוונטי. מהם הכלים שיהפכו אותו לאדם שלם, שממקסם את הפוטנציאל שלו, שיודע לבחור ולהוציא את הבחירות שלו אל הפועל? אלה המיומנויות הנדרשות עבורו.

רגשות

דור ששרוי במצוקה נפשית, יתקשה לצאת מאיזור הנוחות, לאתגר את עצמו, להתפתח או להכיר בהתפתחות שעשה. מוצדקת גם הדאגה שדור שמבלה 9 שעות יומיות בממוצע מול מסך כנראה נמצא בהתמכרות, וכתוצאה סביר גם יתקשה בקשירת מערכות יחסים, בראיית האחר, בפיתוח יכולות רגשיות וחברתיות כמו אמפתיה ואינטימיות. ההבנה הזאת של מצבם הכללי של דור ה-Z ושל מצבו הפרטי של כל אחד מהם, היא קריטית לשיפור הלמידה ולכן מבורכת ההחלטה על הטמעה של SEL. מה שכן, הדרך לשם מפותלת. קשה להניח שנמצא הרבה מתבגרים שמעוניינים לשתף מבוגרים מהמימסד החינוכי ובכלל ברגשותיהם הכנים. 

מה יכול לעזור? שיח עמוק ואיכותי ביניהם. מסגרות שמחברות בין דורות שונים בקהילה. כדי לקרב לבבות כדאי להתמקד ביצירת התנאים הפיזיים והלימודיים לעשייה משותפת, החלפת פורמטים תחרותיים בפורמטים שמייצרים עבודת צוות וצורך אמיתי בהצלחת האחר, או אפילו טיפוח חשיפה עצמית כנה מתוך קבלה עצמית ואמון בשותפים שלך. 

מחשבות ושאלות להמשך

ב-2020 עדכנה קארן ניאמי, מנכ״לית CASEL, את ההגדרה ל-SEL. ​​מתוך הבנה שרגע ההטמעה הרחבה המיוחל הגיע, הסבירה ניאמי כי למידה חברתית ורגשית היא חלק אינטגרלי מהחינוך וההתפתחות האנושית. זהו הבסיס להגדרות שצוטטו בדו״ח ובתוכניות העבודה שהזכרתי, וזוהי הנחת העבודה הכי ברורה ומשמעותית. הגדרת תוכניות עבודה ל-SEL היא לא הכיוון, אלא התובנה שכל תחומי הלמידה צריכים לעבור שינוי שכולל את ההתפתחות הרגשית-חברתית בתוכם. ועוד תובנה לגבי סדר הקניית המיומנויות או מה הכי דחוף - כמו ההנחיה במטוס לשים קודם את מסכת החמצן על עצמך, לפני הטיפול באחר, גם כאן - לפני אמפתיה ועבודת צוות, יש חשיבות להגדרת הזהות העצמית של כל בת או בן נוער, שתאפשר לשאר הבחירות והאינטראקציות לקרות ממקום אותנטי ושלם עם עצמו.

איך מתרגמים את התובנות האלה לתוכנית עבודה?

למידה רגשית-חברתית היא לא עוד שעה במערכת. היא לא חלק מתוכנית אמורפית שבה רוצים ללמד תלמידים איך ללמוד - בעוד שרובם ממילא לא מעוניינים בשום דבר ממה שיש ללמידה הנוכחית להציע. למידה רגשית-חברתית היא הגדרה מחדש של מטרות הלמידה ושל הדרך להגיע אליהן, שינוי מקצה לקצה של התכנים והפורמטים ללמידה. היא מחייבת מעבר מוועדות חשיבה לטווח ארוך ודוחות אינסופיים שאבד עליהם הקלח, להתנסות ומחקר שמתבצעים תוך כדי תנועה. זוהי דרך שתיסלל מתוך עשייה יומיומית חדשה, שיתופי פעולה, יכולת לזוז מהר. הצד החיובי בזה הוא שאין עוד צורך לחכות לועדה זו או אחרת. המטרה ברורה ועכשיו מתחילים להתקדם לעברה, כשהנחת העבודה היא הברורה - מה שהיה הוא לא מה שיהיה.

יעל שפריר היא מייסדת-שותפה ומנכ״לית ReShuffle , פלטפורמה להתפתחות אישית של בני נוער