תיק 4000: לא תפירה פוליטית, ולא משפטית

1. דיסוננס אישי

הלב מרשיע, הראש מטיל ספק

אפתח בדיסוננס אישי. בנימין נתניהו, לטעמי, הוא סכנה ברורה ומיידית לדמוקרטיה הישראלית. הברית הפוליטית שהוא עומד בראשה היא סכנה לצביונה של ישראל כמדינה מערבית וליברלית. הברית בין ביביסטים, כהניסטים וחרדים מציעה קואליציה גזענית ואלימה שניזונה מחרחור וליבוי שסעים פנימיים, שעליהם מופקד לא פחות מבנו של נתניהו. קואליציה זו מאיימת על השירות הציבורי, על הממלכתיות, על הפרהסיה החילונית ועל בית המשפט העליון. והיא מאיימת גם על סיכויי ישראל לשרוד כמעצמה כלכלית וביטחונית כי המוחות הטובים והחופשיים יברחו מכאן. זו קואליציה ששני אינטרסים מרכזיים מניעים אותה: "הזהות היהודית" וחיסולו של משפט נתניהו, ואם צריך — של מערכת המשפט כולה. בגלל הסכנות האלה לא אצטער אם נתניהו יורשע בעבירת השוחד בתיק 4000. אבל השבועיים האחרונים מחזקים אצלי את הספק שהיה לי מלכתחילה. וזהו הדיסוננס. הלב תומך בהרשעה, הראש מטיל בה ספק.

2. תפירה רשלנית

הפרקליטות נחשפה לא מוכנה

נחזור רגע לתחילת המשפט. הסנגורים התחננו בפני התביעה: אל תתחילו בתיק 4000 שרק עתה יצא מהתנור, ולא הספקנו להתכונן אליו. תתחילו בתיק 1000. התביעה סירבה והתעקשה להתחיל ב־4000. ועכשיו התברר שדווקא היא לא היתה ממש מוכנה. נתניהו מאשים את הפרקליטות בתפירת התיק. התשובה היא שאין כאן תפירה פוליטית (נסביר בהמשך), אך למרבה הצער, גם משפטית התיק הזה לא ממש תפור טוב. ותעיד פשלת האיכונים, שאיננה היחידה שהתגלתה בתיק. האיכונים היו בידי הפרקליטות עוד לפני הגשת כתב האישום, ולמרות זאת מיקמה את פגישת ההנחיה – ליבת כתב האישום – במועד שגוי. התביעה, ביוזמתה, אפילו בנאום הפתיחה של התובעת עו"ד ליאת בן ארי, יכלה לבקש את תיקון כתב האישום. האם קיוותה שהסנגורים לא ישימו לב? צריך לקוות שרשלנות כזו לא דבקה בעובדות נוספות בכתב האישום.

נתניהו רכש את המוניטין הנוכלותי שלו במגרש הפוליטי. בימים אלה מתברר הקושי להמירו לשדה המשפטי. בשני המגרשים האלה מופיעים אותם קווי האישיות, ובראשם הרעב לתקשורת חיובית. שניים מתיקי האלפים, 2000 ו־4000, ממסגרים את הרעב הזה למגרש הפלילי. פרשות אחרות, חמורות יותר לפחות ציבורית, נותרו מחוץ למגרש הזה: חבר מיליארדר שמעמיד לרשותו חינמון; הניסיון לבטל את חברת החדשות של התאגיד; המאמץ לסגור את ערוץ 10; הפיכת ערוץ 20 (כיום 14) מערוץ ייעודי לערוץ חדשותי; דחיפת תועמלנים כפרשנים לערוצי המיינסטרים. לאלה אפשר להוסיף "ערוץ תקשורת ללא רגולציה שבנה נתניהו בפייסבוק", כהגדרת שלמה פילבר. ערוץ להפצת שטנה והסתה חסרת תקדים במציאות הישראלית.

נתניהו. קומבינות למכביר | צילום: עמית שאבי

3. אין תפירה פוליטית

אך הכלי הפלילי פחות יעיל

אישום השוחד נבנה על שתי אלה: ראשית, על ההבנה של נתניהו ושאול אלוביץ' זה לרצונותיו של חברו. שנית, על עובדות כמו חתימת נתניהו על עסקת בזק־yes; מכתב הכוונות לקיים את ההפרדה המבנית; התחקיר של גידי ויץ ב"הארץ" על הכפפת אתר וואלה לנתניהוז; הודעות הווטסאפ של אלוביץ' לאילן ישועה. מכל אלה ועוד עולה שאין כאן תפירה פוליטית של תיק. אבל במשפט פלילי לא מספיק ההיגיון כדי לחבר בין כל הנקודות האלו. צריך ראיות. פגישת ההנחיה – תוכנה ומועדה – היא ראיה מרכזית שנקלעה לסכנת ההפרכה.

האם מדובר בלבנה שנפילתה תפיל את כל המבנה? אם תיפול ההנחיה והמסקנה תהיה היא שנתניהו לא הנחה להיטיב עם בזק, יעלה משקלו של ההסבר שמציעה ההגנה - פילבר נענה לבזק לאחר שמיסד עמה מיוזמתו שיתוף פעולה. נכון, הוא הבין שאלוביץ’ חבר של נתניהו, ונכון גם שנתניהו הנחה אותו לטפל בתלונות אלוביץ'. אבל המוקד, לשיטת ההגנה, הוא "לטפל" ולא "להיטיב". סיפור חיים סבן גילה דפוס דומה. גם סבן פנה לנתניהו בענייני פרטנר, והוא מפנה אותו לטיפולו של פילבר. וגם מסבן היו לנתניהו ציפיות לתמורה, למשל גישה לידידתו הילרי קלינטון שנתניהו חשש שתיבחר לנשיאות ארצות הברית. למזלו הרב ולאסוננו הגדול נבחר דונלד טראמפ.

כל אלה מבליטים את החולשה הקונספטואלית שטבועה בתיק - פוליטיקה, בירוקרטיה, רגולציה, חקיקה ותקשורת משתרגות אלה באלה, והכלי הפלילי קהה מדי לטיפול במארג הזיקות והקומבינות הסבוך הזה. מבחינה זו עדות פילבר אינה מצטמצמת רק לריבוי גרסאות, סתירות או שקרים. היא מספקת תמונה חשובה ורחבה על הפוליטיקה והבירוקרטיה — על ניגודי עניינים, על שיקולים זרים, על קומבינות מתוחכמות. סיפורי משה כחלון למשל שנפרסו באולם בהרחבה.

4. איפה האמת

עדויות אנושיות או מסמכים

סעיף השוחד הוגש כאן בגלל המובהקות שהתביעה ייחסה לשני צדי המתרס: מצד אחד, הנחיית נתניהו להיטיב עם בזק; מצד שני, הסיקור החיובי שקיבל מוואלה. בתחילה התרופף חישוק הסיקור החיובי. 315 אירועי התקשורת שמיסגרה התביעה כדוגמאות הסיקור החיובי התבררו כלגיטימיים ברובם. הסיקור החיובי הפך ל"היענות חריגה" (חריג ביחס למה? התביעה לא הבהירה). ואז הגיע עד התביעה, מנכ"ל וואלה, אילן ישועה, והעיד שדווקא בוז'י הרצוג היה הבן המועדף. ועכשיו, מתרופף משמעותית גם החישוק שמחזיק את התמורה שנתן נתניהו. ועדיין אפשר להגיע למסקנה שפילבר פעל אז, 2016-2015, בגבולות גזרה שהתווה לו נתניהו בנוגע לבזק ולאלוביץ’ שהונחלו בפגישה כלשהי ונועדו "להיטיב" ולא רק "לטפל".

ומה יעשו השופטים? כיצד יקבעו מהי "האמת" העובדתית שעל בסיסה יכריעו את דינו של נתניהו? שתי אפשרויות בפניהם: הראשונה, הידועה בארמית כ”פלגינן דיבורא” – לברור מתוך העדויות הסותרות רק את החלק שמבסס את הנרטיב שמתאים בעיניהם; השנייה, לתת משקל נמוך מלכתחילה לעדויות האנושיות ולהתבסס בעיקר על ראיות אובייקטיביות כמסמכים, ווטסאפים ותרשומות מזמן אמת.

הימים האלה קשים לתביעה וניכרת המבוכה שאחזה בה. ברגעי מפתח בחקירת פילבר בחרה התובעת בתיקי האלפים ליאת בן ארי להיעדר. פרקליט המדינה עמית איסמן יכול היה לתת גיבוי ולהגיע לאולם כדי לחזק את התובעת עו"ד יהודית תירוש. גם תירוש, ששופעת לרוב חיוניות חיובית ולוחמתית, נראתה כבויה קצת השבוע. ועכשיו נותר לראות אם המשבר הוא בר־חלוף או מהותי. בשבוע הבא, כשתידון בקשת התביעה לתיקון כתב האישום בעניין מועד פגישת ההנחיה, אפשר יהיה להעריך לאן נושבת הרוח.