"האלגוריתם מזהה אצלך דיכאון ומציף לך תכנים רלבנטיים"

צמד אנליסטים המסקרים את וול סטריט עוררו סערה קטנה לפני מספר שבועות לאחר שהשוו את טיקטוק ואת פורמט הסרטונים הקצרים של אינסטגרם, רילס, ל"קראק־קוקאין". השניים תיארו את הגלילה הבלתי נגמרת של סרטונים קצרים כממכרת להפליא, כשהיא מספקת מנה אחר מנה של דופמין למוח. ההשוואה החריגה מצד האנליסטים רובין ז'ו ומארק שמוליק, היכתה גלים. בראיונות שהעניק לאחר מכן במטרה להבהיר את כוונתו, פירט מארק שמוליק את הנקודה האמיתית המטרידה אותו מאחורי ההתמכרות לכאורה. לא האיום על בריאות נפשם או רווחתם של המשתמשים, כי אם החשש לקריסת מודל ההכנסות של האינטרנט, מבוסס הקליקים.

כתבות נוספות בפרויקט:

הקרב על התודעה: המלכה מטא, יחי המלך החדש

לכבוש את העולם בפחות מ-10 דקות

ממעונות הסטודנטים ל-400 מיליארד דולר תחת עין הממשל הסיני

המוח הסודי מפתה לגלילה אינסופית

טיקטוק הרגה את כוכב היוטיוב

רוקדים כל הדרך אל המלחמה הקרה

"פורמט הסרטונים הקצרים מכרסם באינגייג'מנט (מעורבות) ובאינטרקציות שלנו עם האינטרנט", אמר ל־CNBC. לדבריו, פורמט הסרטונים הקצרים והממכרים גורם למשתמשים לעבור למצב של lean back consumption, כלומר של צריכת תוכן פסיבית, בדומה לצפייה בטלוויזיה. זאת, לעומת רמת אינטראקציה גבוהה עם התוכן בעבר, למשל באמצעות לייקים, שהביאה ליכולות גבוהות של טרגוט והצגת מודעות מותאמות אישית, שאכן הניבו תוצאות למפרסמים. בשורה התחתונה, שמוליק חושש שפורמט הסרטונים הקצרים שוחק את כלכלת האינטרנט. עד שיתברר אם התחזית הזאת נכונה, או עד שיימצא פורמט הפרסום שיחזיר את הסומק ללחיים של כלכלת האינטרנט, נותרת ההשוואה החריפה והמאיימת מרחפת מעל. האמנם טיקטוק ממכרת כמו סמים?

ד"ר ירדן לוינסקי, יועץ פסיכיאטריה ראשי בחטיבת הקהילה של שירותי בריאות כללית, אינו ממהר להיסחף לאווירת הפניקה. "לפני שנתיים אמרו אותו דבר על אינסטגרם, לפני 5 שנים אמרו את זה על פייסבוק, ולפני 10 שנים אמרו את זה על בלוגים ופורומים", הוא אומר. "אז זה נכון ולא נכון. זה לא נכון כי זה פשוט הטרנד החדש, ואנשים אוהבים להצטרף לטרנדים ומשתמשים בטכנולוגיה שמוצעת להם. בעוד שנתיים או שלוש יהיה משהו אחר. אז מהבחינה הזאת אני לא נבהל. מצד שני, אין ספק שהאלגוריתם של טיקטוק, שנועד להציג למשתמשים תוכן אטרקטיבי עבורם, הרבה יותר יעיל מהאלגוריתמים של הדורות הקודמים באפליקציות המתחרות. המטרה של כל הרשתות החברתיות היא לגרום לאנשים להשתמש באפליקציה כמה שיותר. טיקטוק פשוט עושה זאת בצורה יעילה יותר. הם יודעים להציף תוכן שמייצר אצלך תגובה רגשית, וכתוצאה מכך גורם לך לבצע פעולה – לעשות לייק, לשתף, לצלם סרטון תגובה, להשתמש בסאונד. הם מאוד טובים בזה, ולכן אנחנו אומרים שזה ממכר".

אז טיקטוק באמת ממכרת?

"היא לא ממכרת במובן הפיזיולוגי של המילה, אבל האלגוריתם שלה יודע טוב יותר מאחרים להשתמש בכל התכונות שלנו ובכל המגבלות שלנו כדי לגרום לנו להמשיך להשתמש. במובן הזה זו טרמינולוגיה שמתאימה להתמכרות. להשתמש, להגיב, להיות מוצף".

ולבלות שעות בבהייה בסרטונים.

"נכון, כמו שבילו בעבר בפייסבוק. טיקטוק היא האפליקציה הטרנדית הכי מצליחה היום, ועכשיו מבלים בה. אבל זה נכון שאם שבני נוער מבלים שעות באפליקציה זה משפיע על מצבם הנפשי, על התפיסות שלהם. על הדימוי העצמי".

עד כדי דיכאון? או מצבים נפשיים אחרים?

"טיקטוק הפכה להיות דומיננטית רק בשנה וחצי האחרונות, וכדי להוציא מחקרים בתחום בריאות הנפש שבאמת עושים כזה הקשר, צריך יותר זמן. אבל אנחנו כן יודעים שרשתות חברתיות מצד אחד מהוות מפלט, ומצד שני מענה לכל מיני מצוקות".

מה זה אומר?

"אנשים שנמצאים במצוקה נפשית, נניח מדוכאים, יכולים לברוח מהמחשבות ומהתחושות שלהם לרשתות החברתיות. זו הסחת דעת. כל הזמן קורה משהו ברשתות, אתה לא צריך לחשוב על עצמך כל הזמן. ומצד שני, אם האלגוריתם כל כך טוב, אז הוא יודע לזהות שאתה בדיכאון או בחרדה והוא יציף לך תכנים סופר רלבנטיים לדבר הזה, ולאו דווקא הסחת דעת".

זה עשוי להיות דווקא טוב, לא? לתת לגיטימציה.

"זה מורכב. יש פיד של Psychward שבו מאושפזים במחלקה פסיכיאטרית ממעלים סרטונים על חוויית האשפוז. יש שם הכל מהכל, חוויות אישיות, חוויות טראומטיות, חוויות חיוביות. מצד אחד, עצם העובדה שאנשים יכולים להציג את המחשבות והחוויות שלהם ולבטא את הקול שלהם, נותנת לגיטימציה וחשיפה מאד גדולה לתחום של בריאות הנפש. מצד שני, כשאתה נתקל בסרטון כזה הוא מוצג כאילו מדובר בחוויה אותנטית. אבל זו בעיה. איך אפשר לדעת שבאמת מדובר במשהו אותנטי? כמובן שיש הרבה שיתופים אותנטיים, אבל יש גם אג'נדות ויש כסף גדול שמסתובב. האם כל מה שעולה הוא אמיתי? אין בכלל פילטרים".

"בהקשר של טיקטוק, צריך לדבר על דבר נוסף", אומר ד"ר לוינסקי. "אנשים שלא מתמודדים עם בעיה נפשית או שלא עברו חוויה טראומטית, לא יהיו בפידים האלה מלכתחילה. האלגוריתם מושך את האנשים שמראש נמצאים שם. אלה אנשים שנפגעו ואולי לא דיברו על זה. למשל, נשים שנפגעו מינית. אז הן מראש קבוצה שנמצאת בסיכון מסוים, ומה שמאוד חסר בתוך כל הפידים האלה זה את הקול הבוגר. קול שנותן הכוונה, שמסביר שמה שראית בסרטון הוא פרשנות אחת. מישהו מספר על חוויה שהוא עבר ואיך התמודד איתה, ויש לו מיליון וחצי עוקבים, אז משתמשים עשויים לחשוב וואלה, הוא יודע על מה הוא מדבר. אבל האם הוא באמת יודע? אף אחד לא בדק שהוא יודע על מה הוא מדבר. וגם אם הוא יודע, האם מה שעבד טוב בשבילו יעבוד טוב גם בשבילך? זה שמשפיען רשת נותן טיפים על איך להתמודד עם פוסט טראומה, זה בעייתי. אם אתה גולש בתוך הפידים האלה בלי שיש לך קבוצת תמיכה אמיתית, בלי שמישהו נותן לך קונטקסט, אתה יכול להיכנס מהר למחילת הארנב. ובגלל איך שהפיד הזה בנוי, הוא ימשוך אותך פנימה עוד יותר ועוד יותר, ויעצים את מה שיש לך ממילא. הוא יוצר מצד אחד חוויה מאוד גדולה של עושר, ומצד שני בלבול".

כאיש מקצוע אתה צופה בסרטונים האלה? זה מסקרן אותך?

"אותי אישית זה מסקרן כי זו הצצה למה שהמטופלים חושבים. אבל כמי שמכיר קצת את המדיה הזאת אני מבין שמה שאני רואה פה לא באמת מייצג. אנשים שהיו מאושפזים והיתה להם חוויה טובה לא נכנסים לסוג הזה של הסרטונים. רואים את זה בכל האתרים הרפואיים והפורומים: מי שנכנס אליהם זה מי שהטיפול לא הצליח לו. אם הטיפול היה מצליח, הוא לא היה מבזבז זמן ונכנס לאתרים האלה, אלא מתקדם הלאה בחיים. זאת אומרת, כבר יש פה הטיה מובנית. ממה שאני ראיתי, חלק גדול מהאנשים שהעלו תכנים מתמודדים עם מה שאנחנו קוראים לו הפרעת אישיות. זה לא מייצג את כל האוכלוסייה של בריאות הנפש, אלא אחוזים בודדים. אז האם זה מייצג את האישפוז הפסיכיאטרי? לא. אבל זה מייצג משהו. כל עוד אתה מבין את זה, זה בסדר גמור ואתה יכול ללמוד מזה. אבל אם אני גולש ממוצע ואני נכנס לפיד כזה, אני אומר לעצמי, בוא'נה, כל האנשים בבריאות הנפש חותכים את עצמם, מה קורה פה?".

איך רשויות הבריאות יכולות להתמודד עם התופעה?

"רשויות הבריאות צריכות להבין איפה האנשים נמצאים. להכיר את המנגנונים שזה מפעיל ולהכיר בסכנות שזה חושף אליהן את האנשים, בעיקר הצעירים, אבל גם מבוגרים יכולים להישאב לתוך פידים מסוימים בגלל שהם נמצאים במצוקה. התפקיד של מערכות הבריאות הוא ולתת לאנשים את ההקשר הרחב. אנשים יחליטו אם להיעזר או לא".

זה לדעתך גם תפקידם של הורים?

"כן. אנחנו יכולים להגיד לילדים שלנו לא לגלוש באינטרנט, אבל זה לא יעבוד. לכן התפקיד שלנו זה להגיד אוקיי, זה שם, בוא ננסה להבין מה זה, בוא ננסה להבין למה אתה נמשך לדבר הזה. ננסה להבין איך זה גורם לך להרגיש, להבין אם זה מזיק לך, ואיך".

אז מה אתה ממליץ להורים שחוששים?

"לייצר סביבה שמאפשרת לבני נוער להרגיש חופשי לבוא ולדבר. להיות שם בשבילם, להתעניין, לשאול. לבקש מהם להראות דברים ולראות מה הפיד נותן להם, כי מזה אפשר ללמוד על הילד. כשאתה רואה יחד איתו אתה יכול לדבר איתו על זה".

לפני כשנה פורסמו ב"וול סטריט ג'ורנל" ובכלי תקשורת אחרים בארה"ב דיווחים על עלייה במספר בני הנוער הסובלים מטיקים, ורופאים רבים סברו כי התופעה קשורה לשימוש בטיקטוק. "זה בהחלט ייתכן", מאשר ד"ר לוינסקי. "הרשתות האלה יכולות לגרום גם לאימוץ של התנהגויות, בעיקר בקרב בני נוער. היו כמה אנשים שהיו להם טיקים, הם התחילו לדבר על זה, צעירים אחרים התחילו לספר שיש להם טיקים, ופתאום אנשים התחילו לפתח טיקים. ככה זה עובד. האלגוריתם יודע לזהות את זה ולהציף את זה עוד יותר, ואם אתה אוכלוסיית היעד, אתה פשוט תקבל הרבה סרטונים שישכנעו אותך. כמו למשל סרטונים על זה שכדור הארץ שטוח. יש המון אנשים שמדברים על זה, ואתה תראה המון מהם, עד שזה ישכנע אותך שכדור הארץ שטוח".

כאן אנחנו כבר עוברים לדבר על פייק ניוז והנדסת תודעה.

"גם כאן, טיקטוק מפחידה במובן הזה שהמנגנון שלה מאוד יעיל. לא צריך הרבה בשביל לייצר תנועה של קהל והדהוד של רעיונות, בוודאי אם מדובר במדינות או באנשים שיש להם משאבים. באמצעות טרגוט מאוד מדויק אתה יכול להציע לכל אחד תוכן לדברים שמפעילים אותו רגשית, שזה בדיוק המנגנון שבו הנדסת תודעה עובדת. זה הרבה יותר יעיל ממה שהיה לפני 20־30 שנה. אחת הבעיות הכי גדולות היא שאנחנו כמשתמשים לא דורשים ממפעילי האפליקציות שום דבר. הרשתות החברתיות מתנהלות כאילו זה רק תוכן גולשים, ואין להם שום אחריות. אנחנו רואים את זה עכשיו בתקופת הבחירות, וראינו מה קרה עם טראמפ. אנחנו מבינים מה קורה כשהפלטפורמה מסירה אחריות. יצרתם מוצר שהמטרה שלו היא להדביק את האנשים למסך. אבל מה האחריות שלכם לאותו אדם שגולש 8 שעות ביום ולא מסוגל להשתחרר? האם אתם לא אמורים להגיד לו שמע, אתה כבר 3 שעות באפליקציה, אולי תצא? אולי תדבר עם אנשים? כל עוד לא נדרוש את המימוש של האחריות מהחברות האלה, זה לא ישתפר. בדיוק כמו שאנחנו דורשים אחריות משטראוס לשוקולד שהם מוכרים לנו, ואם משהו משתבש, בא הרגולטור ועושה משהו".

אז אתה אומר שצריך להגביר את הרגולציה?

"אני לא רוצה למנוע את היצירתיות או את השימוש אבל כל גוף, בטח גוף מסחרי שמרוויח מיליארדים, צריך לקחת אחריות על מה שהוא עושה. הם אומרים: אנחנו לא אחראים, אבל הם מייצרים מוצר שיוצר את הבעיה. לא יכול להיות שאין להם אחריות".