רבקה נוימן מנהלת האגף לקידום מעמד האישה בויצו | צילום: NCJW
צו 8 שקוף – על המדינה לפתח כלים להחזרת הנשים לשוק התעסוקה
מלחמה פוגעת בנשים באופן מובהק יותר מאשר בגברים ומעצימה את האפליה שקיימת ממילא; מדינת ישראל נכנסה למלחמה עם פער מגדרי מובנה לרעת הנשים
מדינת ישראל נכנסה למלחמה ב-7 ברוקטובר עם פער מגדרי מובנה לרעת הנשים- שכר נמוך יותר, מחסור בנשים בדרגי הניהול וענפים שלמים שנשים מודרות מהם כמעט לחלוטין דוגמת ענף הטכנולוגיה. המלחמה לצד המשבר הכלכלי והקיצוצים הרוחביים בתקציב המדינה גורמים להרחבתם והעצמתם של הפערים המגדריים.
המגמה מאוד ברורה. מלחמה פוגעת בנשים באופן מובהק יותר מאשר בגברים ומעצימה את האפליה שקיימת ממילא.
בקרב הנשים העובדות והעצמאיות נפגעו יותר נשות חיילי המילואים שהתקשו להחזיק את היעדרות בן הזוג כאב וכמפרנס, בתוך אוכלוסיית האימהות נפגעו יותר אלו שהתגרשו מבן הזוג ומעמדן לא הוסדר למול צה"ל והמענקים כמי שנשאו בנטל ההורי והכלכלי לבדן.
שיעור עצוב בשבריריותה של תעסוקת נשים, קיבלנו בדומה לקורונה בכל הקשור למי שהמחוקק קבע שיש לתת להן את ההגנה החזקה ביותר. נשים הנמצאות בצמתים בחייהן בהם הן פגיעות יותר מבחינה תעסוקתית - טיפולי פוריות, הריון ובמהלך ולאחר חופשת הלידה. הן הראשונות המוצאות לחל"ת והאחרונות לחזור ממנו אם בכלל...
כחזרה לשגרת חרום עד תום המלחמה, יש לדחוף את המשק קדימה ולתת בידי העובדות שנותרו ללא עבודה את הכלים לחזור לשוק התעסוקה.
יש כמה דרכים לעשות זאת.
אחת הבעיות הקשות היא מערך הטיפול בגיל הרך – מעונות יום, פעוטונים, משפחתונים - אשר היו אחד הדברים הראשונים עליו ויתרו המשפחות. כך נכנסו האימהות לסוג של מלכוד 22 – מכיוון שאין להן עבודה, הן נשארות עם הילדים בבית ומכיוון שהן עם הילדים, אין להן את התמיכה, הזמן הנדרש להקדיש לחיפוש עבודה או להכשרה מקצועית.
כדי לצאת מהמלכוד, ניתן להתחיל בסבסוד מעונות היום לנשים שבשל המלחמה איבדו את מקום העבודה באופן שיאפשר להן חיפוש אקטיבי והשתלבות הדרגתית בעבודה, אך זה רק צעד אחד.
יש לייצר תנועה למקומות עבודה המשוועים לנשות מקצוע. "משבר הצווארון הוורוד" בענפי הבריאות, החינוך והרווחה ייפתר רק באמצעות שכר הולם ותמריצים.
יש לעבור למודל של העברת הכספים למערך הגיל הרך, מערכות החינוך הרווחה והבריאות בכדי לייצר עוד מקומות עבודה אטרקטיביים ובכך לפתור את המשבר בו נתונים הענפים הללו.
מלחמת "חרבות ברזל" שונה במהותה ממלחמות קודמות בשל האופי של המתקפה שפגעה אנושות במרקם האנושי של יישובי הנגב המערבי.
המלחמה מייצרת אתגר של הצטלבות טראומות וצורך קריטי בעיבוי המענה הרגשי הן המידי והן זה המכוון לטווח הארוך. עולה החשש שכיום המדינה לא מסוגלת לספק את הנדרש בשל מחסור בפסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדות סוציאליות, מטפלות, גננות, מורות, מטפלות פארא-רפואיות ועוד.
לצורך פתרון מיידי נדרשת פעולה של הבנייה מחדש של תנאי העסקה כדי למלא את הפער הבלתי נתפס של נשות ואנשי מקצוע, תוך מתן תמרוץ לפריפריה בצפון ובדרום.
כמו מבצע צבאי או "תמרון" בו לוקחים חלק זרועות האוויר הים והיבשה לצד גופי המודיעין, גם בתחום תעסוקת הנשים בענפי הגיל הרך, החינוך, הרווחה והבריאות, יש ידע וניסיון רב שנמצא בקרב ארגוני החברה האזרחית. המדינה יכולה וצריכה להסתייע בהם, כדי שביחד ניתן יהיה להגיע להתאוששות גם בעת מלחמה ומציאות של חוסר ודאות וגם בתכנון ההחלמה והשיקום של פרטים, משפחות והקהילות בדרום ובצפון כשהמלחמה תסתיים.
רבקה נוימן היא מנהלת האגף לקידום מעמד האישה בויצו