רשויות הספורט עדיין חושבות כמו משטר צבאי - ענישה קולקטיבית

ארגון היציע התנגד מאז ומתמיד נחרצות לענישה קולקטיבית של אוהדים ופעל כדי להעלים את העוול הזה. לאחר כמה שנים שבהם נראה היה שהרשויות הפנימו כי ענישה שכזו היא משוללת היגיון ואינה צודקת, התבשרנו השבוע כי בית"ר ירושלים והפועל ת"א קיבלו עונשים קולקטיבים, מה שאומר ששוב חזרנו לימים בהם כל בעלי העניין בענף, כולל מקבלי ההחלטות עצמם והכדורגל הישראלי כולו, נפגעים בגלל בודדים אלימים.

האירוע הזה מגיע בדיוק כשבוע לאחר הביזיון בו בוועדה לביטחון פנים דנו בנושא האלימות במגרשים בעקבות האירועים בבלומפילד, ללא נציגי אוהדי בית"ר או אוהדים בכלל, שהם גם הקורבנות וגם השותפים לפתרון הבעיה. רק עסקנים, פוליטיקאים ושאר יושבי יציע הכבוד שלא קנו כרטיס למשחק כדורגל במשך שנים או מעולם. הניתוק של מקבלי ההחלטות מאלו שההחלטות נכפות עליהם הוא בלתי נתפס. 

הדיון עצמו נשמע כמו שידור חוזר של דיונים קודמים וכשחושבים תמיד מפרספקטיבה חד-ממדית שלא משתפת את האוהדים, ככל הנראה גם חוזרים לאותם פתרונות כוחניים ומגושמים. אפילו הפתגם "כשיש לך פטיש ביד, כל דבר נראה כמו מסמר" מחמיא להם, מכיוון שהמדינה כבר הקימה גוף שמתכלל את כל הגורמים בתחום ויש בידיו כלים נוספים. 

התפרעויות ביציע האוהדים של בית"ר ירושלים בבלומפיל | צילום: עוז מועלם

ועדת צור מ-2012, ועדה של משרד התרבות והספורט, הציגה שלל פתרונות שעם חלקם אנו מסכימים ועם חלקם לא, אבל בכל מקרה הוועדה שיתפה נציגי אוהדים והתנגדה לענישה קולקטיבית עליהם.

אפילו באנגליה אין ענישה קולקטיבית

אין שום היגיון בענישה קולקטיבית ואין לה הצדקה. חד וחלק. אין זה מוסרי להעניש קולקטיב על מעשיהם של יחידים מתוכו. זו הפרקטיקה המקובלת במשטרים צבאיים ועד כמה שזכור לי ישראל היא דמוקרטיה ואוהדי הכדורגל אזרחים שווי זכויות.  

תרבות האהדה בישראל מזוהה עם אלימות וגזענות בדמיונם של אלו המסתכלים עליה בהתנשאות מבחוץ. לכן זכויות אלמנטריות, הנתפסות כמובן מאליו בכל תחום חיים אחר בציבוריות הישראלית, נשללות ללא מחשבה מהאוהדים שרובם המוחלט אינו אלים ואינו גזען, שלא נדבר על כך שהעונשים האלו מרחיקים ואוסרים על אנשים נוספים להצטרף למעגל אוהדי הכדורגל בישראל. 

את האנלוגיה לזריקת כוסות בבית קולנוע או אלימות בתיאטרון אתם כבר מכירים - שם יתפסו את מי שמעורב ויטפלו בו כפי שמטפלים במי שמתנהג ככה ברחוב, אבל בכדורגל סוגרים יציע. מילא היה הדבר בבחינת תיקון עוול אחד בעוול אחר, אבל אין שום הוכחה שענישה קולקטיבית כמו משחקי רדיוס או סגירת שערים ספציפיים מפחיתה מקרי אלימות וגזענות אחריה. לא בישראל ולא בעולם. אפילו באנגליה, המדינה שנקטה את האמצעים הקשים ביותר נגד אלימות אוהדים, אין ענישה קולקטיבית. מלבד אופ"א עצמה, מבין הליגות המובילות באירופה ההתאחדות לכדורגל הצרפתית היא היחידה שעדיין נוקטת בעונשים כאלה, ובוא נאמר זאת כך- המצב של האלימות והגזענות ביציעים בישראל טוב בהרבה. 

אם כך לא רק שרמות האלימות והגזענות יוותרו על כנן, הרשויות ומקבלי ההחלטות שמסתכלות על הכדורגל שלנו כ"מוצר" (תפיסה בעייתית מלכתחילה) יצטרכו עכשיו לשווק אותו עם אותה האלימות והגזענות פלוס אווירה משמימה וכיסאות ריקים. בשורה התחתונה, העונשים האלו היו נפוצים במחוזותינו במשך שנים ולא הועילו בדבר מלבד סיום מהיר יותר של יום העבודה של הדיינים.

האבסורד זועק 

בשני המקרים שהוזכרו האבסורד זועק אפילו יותר. במקרה של הפועל ת"א אותם אנשים שהתפרעו עדיין יוכלו לבוא למשחקים, רק יאלצו לשבת בשער אחר, כאילו שישיבה בשער 7 או 2 הופכת אותך אוטומטית לדלאי לאמה. 

יתרה מזאת, צריך להדגיש שבמקרה של בית"ר העוול הוא כפול ומכופל - ראשית, ובשולי הדברים, הענישה כלפי אוהדי בית"ר היא למשחקי החוץ של הקבוצה, מה שאומר שהמועדונים שיארחו את המשחקים הללו יפגעו מבחינת הכנסות מכרטיסים, הכנסות עליהם הם בונים ומתכננים את התקציב השנתי שלהם מראש. איך זה צודק לפגוע בהכנסות של שלושה מועדונים שנפלו באופן אקראי לגמרי בהגרלת המשחקים ובמה זה בכלל תורם? וגם אם היה מדובר במשחקי הבית של הקבוצה, במה אשם משה חוגג, מי שפעל יותר מכל בעלים אחר לפניו כנגד האוהדים הגזעניים וספג מהם בעצמו איומים על חייו ומשפחתו?

שנית, וחשוב יותר מכל, העונש  פוגע אנושות במאבק של אוהדי בית"ר השפויים שסופסוף הצליחו להתארגן ולהרים את ראשם כנגד הגזענות של ארגון לה פמיליה. למקרה שזה לא מספיק ברור - כל הקהל של בית"ר לא יוכל ללכת לשלושה משחקי חוץ של הקבוצה בגלל שקומץ אוהדים אלים ופנאטי תקף אוהדי בית"ר אחרים, אשר מייצגים בתפיסתם את רוב הקהל והעזו לעודד את הקבוצה למרות שמשחק בשורותיה שחקן מוסלמי. האוהד והאוהדת עם הקביים שחוו לינץ' בבלומפילד לא יוכלו לבוא למשחקים כי הם קיבלו מכות. תקראו את זה שוב ואז שוב ואז שוב. זה גודל האבסורד. זה גודל הניתוק.

איש קשר שאחראי על הקשר עם האוהדים

מעבר לכך שהמשטרה פשוט צריכה לעשות את העבודה שלשמה כולנו משלמים לה (מבלי לחזור ליציעים באופן קבוע), ישנם פתרונות נוספים. חלק מהפתרונות שכבר הצענו לרשויות בעבר, כפי שההיגיון הבריא של אלו השקועים רגשית וזהותית בענף הזה מחייב, מבוססים על מודלים שהצליחו באירופה. דוגמה אחת היא פרויקט Fan Project הגרמני שנוסד לאחר רצח של אוהד בקטטה. 

מוסד אקדמי מקומי ניתח את האירועים והגיע למסקנה שמרבית המעורבים הם בני נוער. לכן החליטו שיש לשתף בפתרון עובדים סוציאליים עם הכשרה ייעודית לכדורגל שיעבדו עם המועדון וארגוני האוהדים. העובד הסוציאלי מקבל מבנה למועדון נוער ותקציב שמגיע שליש מהמועדון, שליש מהמועצה המקומית ושליש מהמדינה, והכל מגובה בחקיקה.

פתרון נוסף הוא קציר קשר לאוהדים (Supporters Liaison Officer). בזכות עבודת מטה של ארגון הגג האירופי שלנו SD Europe  הוכנס לרישוי אופ"א, המחייב כל קבוצה שרוצה לשחק בתחרויות שלה, סעיף האומר שמועדון חייב איש קשר שאחראי על הקשר עם האוהדים. בפועל יש מדינות החברות באופ"א שבה הפונקציה הזו הרבה יותר "אבטחתית" במהות שלה ועוסקת בקשר בין האוהדים למשטרה/אבטחה, ויש מדינות שבה הפונקציה הרבה יותר קהילתית. 

איפה ישראל בעניין? הבאנו את אנשי פרויקט האוהדים פעמיים לישראל והפגשנו אותם עם הפקידות הרלוונטית. מה קרה? אתם יכולים לנחש- פרויקט מורכב מידי, אין תקנים, גדול על המערכת שלנו. בכל זאת, העניין של קצין קשר לאוהדים קיים בישראל (מתוקף התקנון של אופ"א) והוא גם יכול להוות בסיס לפתרון רחב יותר. לכל מועדון בליגת העל יש אחד כזה ואפשר למצוא אותם באתר ההתאחדות. חלקם אנשים נפלאים מלאי כוונות טובות, אך אין להם הכשרה מקצועית. הם יכולים לקבל הרבה יותר כלים ולהיות הרבה יותר משמעותיים בכדורגל שלנו, רק אם מקבלי ההחלטת יחליטו כך.

ב-2016 הגשנו הצעה בישיבת מנהלת הליגות לכדורגל לשינוי התקנון כך שארגוני ועמותות האוהדים יוכלו להתגונן כנגד ענישה קולקטיבית הפוגעת בהם באופן לא מוצדק. ההצעה נדחתה. כנראה שנציגי הקבוצות במנהלת הליגה לא חושבים שראוי לתת לצד העיקרי שנפגע מהענישה כזו להשמיע את עמדתו. מבחינתם, אנחנו טובים רק כשאנחנו קונים כרטיסים ומרנצ'דייז של הנבחרת, אבל כשפוגעים בזכויות הבסיסיות שלנו - עדיף שנשתוק.

גלעד ניצן הוא חבר היציע - ארגון אוהדי קבוצות הספורט בישראל