"מבטא את הרגשות החזקים ביותר של חרדה וחוסר אונים": פרס נובל לספרות הוענק ליון פוסה

הסופר הנורווגי יון פוסה הוא הזוכה בפרס נובל לספרות לשנת 2023. פוסה, הנחשב לאחד מגדולי הסופרים הנורווגים, כתב רומנים, מחזות, מסות, ספרי שירה וספרי ילדים. כתיבתו מתוארת לא פעם ככתיבה אקזיסטנציאליסטית, "פרוזה איטית", המציעה מבט מעמיק אל רובדי הקיום האנושי.

בנימוקי השופטים נכתב כי פוסה "מציג סיטואציות יומיומיות שניתן לזהות באופן מיידי בחיינו שלנו. הצמצום הרדיקלי של השפה והפעולה הדרמטית שלו מבטאים את הרגשות האנושיים החזקים ביותר של חרדה וחוסר אונים".

פוסה נולד ב-1959 בהייגסון שבמערב נורווגיה ובגיל שבע עבר תאונה קשה שהשפיעה עליו גם בבגרותו. הוא גדל בבבית עם רקע קומוניסטי ואנרכיסטי, בנערותו אהב לנגן כינור ולקרוא, ובהמשך למד ספרות באוניברסיטת ברגן. ב-1983 פורסם ספרו הראשון "אדום, שחור" ופריצת הדרך שלו כסופר הגיעה עם הרומן "בית סירות" מ- 1989. המחזה הראשון שלו מ-1994 שנקרא "לא ניפרד לעולם" ומחזהו השני "מישה דברך הנה" פרצו את דרכו אל התודעה הציבורית וזיכו אותו בפרס איבסן.

בישראל עובד מחזהו "חלום על סתיו" בידי גד קינר והוצג ב"קפה תיאטרון הקאמרי" ב-2005 בנוכחות המחזאי. השחקן דורון תבורי עיבד את מחזהו "מישהו בדרך הנה" להצגה שעלתה בתיאטרון תמונע ב-2009.

יצירתו של פוסה תורגמה ליותר מ-40 שפות. בעברית ראה אור רק ספרו "בוקר וערב" (בתרגומה של דנה כספי, בהוצאת הקיבוץ המאוחד), שהוגדר כרומן מתח אקזיסטנציאליסטי. במרכז הסיפור נמצאים חייו ומותו של דייג בשם יוהנס שיוצא עם חברו פטר לטיול דיג. הספר מצטיין בתיאורים פרוזאיים של רגעי יומיום קטנים כמו הכנת קפה או נעילת נעל.

"אני פשוט בחור מוזר מהחלק המערבי, הכפרי, של נורווגיה", אמר פוסה בראיון מקיף ל"ניו יורקר" שפורסם לפני שנה, בו תיאר את המרחב הפנימי שמצא בתוך עצמו ושם הוא כותב. "זה מקום בטוח - וזה עדיין המקום שמצאתי בגיל 12 כשרק התחלתי לכתוב. המקום הזה - זה לא אני, אבל הוא בתוכי איכשהו. בדרך כלל אני אומר שאני ג'ון האדם, ויש תמונה רשמית שלי. זה ג'ון פוסה. אבל אני הסופר, אין לו שם. זה המסלול בשבילי להיכנס אל הלא נודע.

"אני צריך ללכת לגבולות המחשבה שלי, ואני צריך לחצות את הגבולות האלה. ולחצות את הגבולות האלה זה מפחיד אם אתה מרגיש מאוד שביר. הייתי ככה כמה שנים. פשוט לא העזתי לכתוב את הדברים שלי כי פחדתי לחצות את הגבולות האלה בעצמי. כשאני כותב טוב, יש לי תחושה מאוד ברורה שמה שאני כותב עליו כבר כתוב. זה איפשהו שם בחוץ. אני רק צריך לכתוב את זה לפני שהוא ייעלם".