ליאת דרור ו עירד בן גל | צילום: גדי קבלו
"אנשים סוחבים טראומה בגוף שלהם. הריקוד מאפשר להם לעבד אותה"
מתקפת חמאס השביתה את אדמה, בית הספר למחול ולריפוי של הכוריאוגרפים ליאת דרור וניר בן גל, ששירת, בין היתר, קשישים, נוער בסיכון ובעלי צרכים מיוחדים בעיר שדרות. מאז מנסים השניים, יחד עם בנם עירד, לעזור למפונים מהעיר להחזיר את התנועה לגוף – כדי לסייע בריפוי שלו
“כשראיתי את הרכב של המחבלים מקיף את הכיכר של שדרות ב־7 באוקטובר, הרגשתי בגוף כאילו הוא דוהר בתוך הבית שלי”, אומרת הכוריאוגרפית ליאת דרור, שייסדה בעיר את מרכז התנועה “שדרות אדמה” עם ניר בן גל. “זה התרחש ממש שנייה מ’אדמה’”, היא אומרת. “כבר באותו יום ניסיתי להתפנות לתל אביב ולא הצלחתי. חזרתי לכאן מהר, כי שדרות היא הבית”.
דרור ובן גל, בוגרי האקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים, החלו דרכם המקצועית לפני 35 שנה. עבודתם הראשונה “דירת שני חדרים” נחשבת לפורצת דרך בעולם המחול הישראלי, ובהמשך יצרו גם את “הריקוד השלישי”, “אינתא עומרי” ועוד יצירות שאיתן הופיעו ברחבי העולם. לפני 24 שנה עזבו את תל אביב והקימו במצפה רמון את “האנגר אדמה”, בית לאמנות ומחול, וב־2017 העתיקו פעילותם לשדרות. מרכז “אדמה” שלהם ניצב מעבר לפינה שבה שכנה תחנת משטרת שדרות שנהרסה כליל במתקפת חמאס. המקום משמש בית ללהקת המחול שלהם, שמעלה בין השאר את המופעים “חגורה שחורה” ו”חיבקתי נמר”, ובנוסף פועל בו גם בית ספר (בשיתוף מכללת ספיר) ובו שני מסלולי למידה: מסלול ריפוי ומסלול לתנועה וכוריאוגרפיה. כמו כן מתקיימות במקום סדנאות ופעולות קהילתיות ומעורבות חברתית עם אנשים בעלי צרכים מיוחדים, הוסטלים, נערות בסיכון והגיל השלישי.
מאז המתקפה רוב תושבי שדרות התפנו, העיר שבקה חיים, ועמה גם מרכז “אדמה” הפסיק לפעול. “הכל סגור וכולם מפוזרים”, אומרת דרור. “שנת הלימודים היתה אמורה להתחיל ב־8 באוקטובר ושום דבר כמובן לא התחיל ויש גם הפסדים כספיים. אנחנו פועלים מול מינהל תרבות ומניחה שיפצו בדרך זו או אחרת. כרגע אני מנסה להעביר חלק מהפעילות של בית הספר לבאר שבע בשיתוף בת דור, אבל זה עוד לא סגור. התחלנו גם במעורבות החברתית עם המפונים בבתי המלון בים המלח ובאילת ואנחנו עושים גם סדנאות תנועה לשורדי הנובה”.
יש היענות לסדנאות כאלה?
“אנשים קודם כל צריכים לדבר ולגוף עוד ייקח זמן לחזור. יש כאלה שרוצים אז אנחנו עושים מאוד בעדינות עם מי שנפתח, זה לא יכול להיות בכוח. אנחנו מגיעים למקומות שמוגדרים כמתחמי ריפוי ומי שמגיע רוצה להיות פעיל בתוך משהו. אני מרגישה כרגע שהגוף לא מרפה, הוא מאוד דרוך, שצריך בעדינות והם ייפתחו לזה בקצב ובזמן שלהם וייקחו מה שנכון ומתאים להם”.
“אנשים סוחבים בגוף שלהם טראומה חזקה”, מספר עירד בן גל (30), בנם של ניר וליאת, ויוצר וכוריאוגרף בעצמו, שלוקח חלק בסדנאות. "השיעורים מאוד עדינים כי בכל פעם שהדופק עולה, זה מחזיר איזושהי טראומה. אנשים חוו דברים קשים וחשוב לנו להצליח לייצר להם בחזרה ביטחון בגוף. אנחנו עושים את זה על ידי עבודה עם הנשימה. בסוף מפגש אנשים בוכים לפעמים, כי זו הפעם הראשונה שהם מזיזים את הגוף ונותנים לעצמם לבטא משהו חדש, לעבד את החוויה בדרך לא מילולית. יש אנשים עם חוסר תיאבון ושעות שינה ושרירים תפוסים מלחץ, והתנועה מתחילה שחרור עדין בגוף.
“לגבי הסטודנטיות במסלול לתנועה - אני רואה איך ממפגש למפגש העבודה עם הגוף מייצרת מקום להכיל, וזו עוד דרך לעבד את מה שקרה. הן מוכנות יותר לרקוד ולחזור לעצמן, וגם יש יותר חיוכים ובתוך הריקוד נכנסות תקווה ושמחה. אלה בנות שחלק מהן היו סגורות יומיים בממ"ד בשדרות ובניר עוז ועברו חוויות קשות והן חזקות. במזל כל השותפים, הסטודנטים שלנו והרקדנים בסדר בגוף, אבל לכולם יש צלקות בנפש. ונוסף על כך הם כבר חודשיים מסתובבים כמו פליטים בלי שגרה, בלי בית לגור או ליצור בו וזו חוויה מתמשכת וקשה".
“קשה לי שאין לנו את הבית שלנו בשדרות, ונשבר הלב ממה שקרה שם”, אומר בן גל. “אני מתגעגע ל’אדמה’ ומגיע לשם, אבל זה לא אותו הדבר כי העיר ריקה. אני מחכה ליום שניכנס לסטודיו ונרים את המקום הזה מחדש, שנוכל ליצור ולחיות שם בביטחון.
“השיקום שלנו הולך להיות קשה וכואב. אני מרגיש שעכשיו כולם מאוד איתנו, אבל אני מאוד מודאג מהיום שאחרי. אני רוצה לבקש שעוד שנה תבואו לראות הופעות בשדרות, תבואו לעשות סדנאות בשדרות ותבואו לתמוך בנו גם בימים הטובים, כי גם אחרי המלחמה נצטרך את התמיכה. זה מקום מדהים ומיוחד וכל כך לא מובן מאליו שבחרנו להיות בשדרות, ועכשיו אני מרגיש עוד יותר כמה הנוכחות שלנו משמעותית”.
בימים הראשונים בן גל עזר לקשר בין תושבים שזקוקים לפינוי לבין אחים לנשק, בהמשך עבד עם אלה שנשארו. "מתוך 35 אלף תושבים נשארו כ־3,000-2,000 שלא רצו להתפנות, בעיקר אנשים בגיל השלישי וגם כאלה שלא מוכרים על ידי הרווחה כמו פליטים סודנים ואריתראים ופועלים סינים ומולדבים. דאגתי לציוד ותרופות ובעיקר לחברה, ישבתי והקשבתי לסיפורים שלהם. יש אנשים שנשארו לבד בבלוק וזו תחושה מאוד קשה".
ב”אדמה” יש פעילות חברתית ענפה עם בני הגיל השלישי. "היתה לי קבוצה של יותר מ־20 נשים שעבדתי איתן במשך שנה וב־7 באוקטובר הן התלמידות שהכי דאגתי להן. עם אחת מהן עשיתי סרט מחול קצר, ‘שדרות טטיאנה’, שהתקבל לפני המלחמה לפסטיבל סרטי מחול בקאן, ובתוך כל הסיטואציה טסתי להציג אותו, וזה היה מאוד מיוחד".
על מה הסרט?
“הסרט צולם בשדרות, ברחובות שנמצאים ממש ליד תחנת המשטרה. זה סרט מחול קצר שהכוכבת שלו היא טטיאנה פרפל, תושבת שדרות בת 76 שעלתה ממוסקבה לפני 40 שנה. הסרט צולם בדיוק בתחילת המלחמה באוקראינה, ומתעסק בגעגועים של טטיאנה לרוסיה וזה אירוני שעכשיו יש מלחמה פה, וטטיאנה עצמה מפונה בים המלח”.
ניר בן גל ביקש שלא להתראיין לכתבה. הוא טעון רגשית ורק ציין כי “כולנו מגויסים לתהליך ההצלה של ‘אדמה’. כל העבודה וההתכוונות שלנו בחודשים האחרונים הן לריפוי ושיקום מה שנהרס לנו בשבת אחת אכזרית במיוחד. זה דורש מאיתנו יצירתיות וחשיבה חדשה וזה לא קל ומלא בכאב. אני כרגע עסוק בעיקר בגיוס משאבים פיננסיים לטובת ‘אדמה’”.
גם עולם המחול עומד ברגעים קשים אלו לצדם כדי להבטיח את המשך קיומו של מפעל החיים החשוב והמבורך שלו ושל דרור. עמותת הכוריאוגרפים ומרכז סוזן דלל יארחו ב־23 בדצמבר ערב מחווה שכל הכנסותיו תרומה למרכז. בערב תתקיים סדנת תנועה בהנחיית דרור, מופע של אמני מחול הקשורים בעשייתם עם ״אדמה״, ושיח בהנחיית ד״ר ילי נתיב ובהשתתפות אמני ״אדמה״.
עלו בכם מחשבות לעזוב את שדרות למקום אחר?
“לא. זו בכלל לא אופציה בשבילי עם כל הקושי והכאב”, אומרת דרור. “אני גרה במושב זרוע, ובכל שבוע נוסעת ל’אדמה’, גם באזעקות, לנקות קצת ולהשקות. בהתחלה היתה תחושה קשה באוויר, אבל זה נותן לי עוגן ומאפשר לי לתת לאחרים. הרבה אנשים שלא גרים פה התחייבו לבוא ללמד והיו אמורות להיפתח חמש כיתות. המורים נשארו בלי עבודה ועם אמונה שלאט לאט אני אחזיר אותם. זה לא מובן מאליו להגיע ללמד בשדרות, גם ביומיום ובטח אחרי מה שקרה”.
את מסוגלת ליצור בתקופה כזו?
“לא. אני לא יכולה להיכנס עכשיו לחלל סגור ולהמציא דברים, ולא להתנתק בשום צורה ממה שקורה. במצב שאנשים וחיילים מעבר לגבול אני לא יכולה להיכנס ליצירה. רק עכשיו אני יכולה להתחיל לחשוב על להעביר שיעורים ולהיכנס טיפה יותר לגוף, אבל עוד אין לי האומץ להיכנס לסטודיו. גם אין לי מקום לקבץ את הלהקה, אפילו לא סטודיו להתאמן, ואני מתעקשת שזה יהיה פה. אני מקווה לחזור לאט לאט להופיע. אני עובדת על זה. זה מצריך ארגון של כל המערכת מהתחלה”.
את מצליחה לדמיין את היום שאחרי?
"בינתיים אני לא חושבת על העתיד, ורק מתקדמת מיום ליום, חושבת איך אני אוספת את הסטודנטים, מה נכון לתת להם, ומה אני יכולה לתת. כשהגענו הנה, ידעתי שלהבדיל מתל אביב ומצפה רמון, פה אי אפשר לדבר רק אמנות ושאני חייבת לדבר גם קהילה וריפוי כי ריפוי מחובר לטראומה. אני לא יכולה להתעסק רק בתנועה של הבמה והופעות, אלא גם במקום השביר והפגיע של גוף שנמצא במקום לא בטוח, כי האוכלוסייה בשדרות ספגה לאורך השנים המון סבבי לחימה. לכן החזרה הנוכחית לשיקום וריפוי לא סותרת את העולם הקודם שלי. זה כמובן יהיה הרבה יותר כאוב ולאט אבל זה מה ש’אדמה’ עושה - היא מחברת את החיבורים האלה שלא תמיד מובנים מאליהם, ולא רק כשקורה משהו אקוטי".