ישראל הרשברג עם אחת מיצירותיו | צילום: יעל סקליה
הצייר ישראל הרשברג: "יש ריחוק הדדי ביני לבין עולם האמנות הישראלי"
אף על פי שישראל הרשברג הוא מבכירי הציירים המקומיים ועבודותיו נמכרות במאות אלפי שקלים, הוא ממעט להציג בארץ. עכשיו נפתחה רטרוספקטיבה נדירה שלו בברלין
"אני מאוד אוהב את הארץ, אבל אני פשוט לא מרגיש אמן ישראלי במיוחד. לא חשבתי שתהיה בכלל התעניינות בתערוכה שלי בתקשורת בישראל", אומר ישראל הרשברג, מגדולי הציירים הריאליסטיים הישראלים ואולי הידוע שבהם, שכעת מציג את התערוכה ״אימאגו״, רטרוספקטיבה קטנה בגלריה Plan B בברלין. הרשברג (75), שמפורסם ביצירותיו הכמעט היפר־ריאליסטיות של טבע דומם, עירומים ונופים, נחל הצלחה גדולה בעיקר מעבר לים. הוא נולד במחנה עקורים באוסטריה, גדל בישראל עד גיל 10 והתחנך בארצות הברית, שם גם לימד ציור באקדמיה לאמנות של ניו יורק. במשך שלושה עשורים הוא היה מיוצג על ידי גלריה מרלבורו היוקרתית שמוכרת יצירות של פיקאסו, מירו, פרנסיס בייקון ולוסיאן פרויד. גם מחיריו שלו בהתאם: שוויים של שניים מציורי הנוף הגדולים שיצר, ״תל־קקון" ו״מרכז העיר, ירושלים״, הוא כחצי מיליון שקל כיום.
בארץ, לעומת זאת, הרשברג, שהאסכולה ובית הספר הקיצוני לציור ריאליסטי שהקים בירושלים נקראים כבר זמן רב באופן לא רשמי על שמו, נותר עדיין תופעה נבדלת ובלתי מפוענחת. אף על פי שהוא מתגורר כאן מאז שנות ה־80, כיום בפרדס חנה, הוא ממעט מאוד להציג, גם בשל הביקוש הרב לציוריו על ידי אספנים פרטיים, וגם כיוון שהעבודה על ציוריו נמשכת שנים רבות. עד כה הוא הציג בארץ בסך הכל שלוש תערוכות, שתיים במוזיאון ישראל ואחת במוזיאון תל אביב, ולכן כל תערוכה חדשה של ציוריו היא בגדר אירוע. על כך הוא אומר: "תמיד היה ביני ובין הגלריות ועולם האמנות בישראל ריחוק הדדי, ואף פעם לא הצגתי כאן בגלריה, רק במוזיאונים. בפוליטיקת האמנות בארץ יצא שלא התייחסתי בעבודתי לאמנות הישראלית, ובאותו אופן במידה רבה לא התייחסו אליי, אף על פי שכמובן באו ללמוד אצלי. אני כנראה בנוי לסביבת אמנות אחרת״.
איך מתכננים תערוכה כזו, שהיא בעצם רטרוספקטיבה עצמית קטנה?
"זה באמת היה קשה. ניסינו באמצעים הכלכליים ההגיוניים להביא את הציורים מכל העולם, אבל חלק מהאספנים כבר לא איתנו, יש ציורים שנעלמו, אחרים התעלמו מהבקשה. כך, למשל, את ציור האצטרובל שאני מאוד אוהב, שנמצא בבעלות אחד מעשירי ניו יורק, לא הצלחתי להביא. אחרי מסיבת הפתיחה אמרתי לעצמי: 'אלוהים, זו הפעם האחרונה שאני אזכה לראות את היצירות שלי תלויות ביחד'".
אתה באמת מסיים ציור אחד או שניים בשנה?
"הלוואי. הרבה פחות. אני מוחק ומצייר מחדש את הציור שוב ושוב. את ציור הנוף מאיטליה לקח לי, למשל, שנתיים וחצי להשלים. הם פשוט דורשים המון זמן, שבחלקו אני בדרך כלל לא מרוצה מהתוצאה של עצמי, ומטיח את הראש שוב ושוב בציור. יש כאלו שמסוגלים להניח לזה ולעשות דברים אחרים מהצד, אבל לא אני. הציור ‘ואלרי (גבר ישן)’, למשל, הוא לא גמור. בשלב מסוים לא יכולתי להשלים אותו. הוא נמכר, החל להחליף ידיים, ונעלם לי, עד שמצאנו אותו באוסף אחר. כעת הוא מוצג בתערוכה אף על פי שאני חושב שאולי הוא צריך עבודה נוספת”.