מתוך ההצגה "המלך עומד למות" | צילום: רדי רובינשטיין
"איך יונסקו ידע מה הולך לקרות היום?"
מלך שמתכחש לסופו הקרב, מסרב לעזוב את השלטון ומפורר את ממלכתו — זהו גיבור המחזה הקלאסי "המלך עומד למות" של אז’ן יונסקו, הכולל גם מלכה שמלבה את האש, סרבנים שמוקעים כבוגדים, ומדענים שמוחלפים במטומטמים. העלאתו בקאמרי, בשיאה של ההפיכה המשטרית, הופכת את המחזה האירופי משנות ה־60 לסאטירה חריפה לימינו. "עולם התרבות לא מספיק מדבר על המצב", אומר הבמאי עירד רובינשטיין, "וזה לא זמן להישאר על הגדר"
המלך ברנז'ה (רמי ברוך) עומד למות. הממלכה שלו מתפוררת, הנתינים ברחו, הצבא לא מציית לו והוא איבד את כל רכושו. אשתו הראשונה מרגריט (קרן מור) ורופאו האישי (מיכה סלקטר) מנסים לשכנע אותו לקבל את המוות הקרב, בעוד אשתו השנייה מארי (נטע גרטי) אומרת לו לא להיכנע למוות. "אתה הולך למות בסוף ההצגה" אומרת לו מרגריט, והוא מסרב לוותר על השלטון, נאחז בחיים ובכיסא, העולם והאנשים סביבו נעלמים אבל הוא מסרב לצאת למסע האחרון הבלתי נמנע — "אני אמות כשיתחשק לי. אני המלך. אני מחליט".
"אתה יוצא על כדור של תותח לאוויר העולם, כשהכל בוער", כך מתאר הבמאי עירד רובינשטיין את התחושה שעברה בו כשעלתה ההצגה "המלך עומד למות" בתיאטרון הקאמרי לפני שבועיים. "אף פעם לא היה לי דבר כזה. אין מומנטום יותר מטורף לצאת. כשהתחלנו לעבוד הרגשנו שזה רלבנטי, וכל יום שעבר זה קיבל משמעויות אחרות. אתה מאוד קשוב לסביבה ודברים מחלחלים ליצירה. יש רגעים שאתה אומר לעצמך 'זה לא יכול להיות שזה מה שיונסקו כתב. הוא ידע מה הולך לקרות היום?'".
המחזאי הרומני־צרפתי אז'ן יונסקו ("הכיסאות", "קרנפים") כתב בתחילת שנות ה־60 את הטרגדיה־הקומית "המלך עומד למות" המשתייכת לז'אנר האבסורד, שהחל אחרי מלחמת העולם השנייה, שהציפה שאלות קיומיות כמו "האם יש אלוהים?" ו"למה כדאי בכלל לחיות?". יונסקו מראה לנו את האבסורדיות שטבועה בחיים. לא משנה כמה החיים יהיו קשים, אנחנו נסרב להיפרד מהם.
"המחזה הזה רלבנטי להמון תקופות ולא יודעים לאיזה מנהיג הוא התכוון במקור", אומר רובינשטיין. "מה שברור הוא שהוא רצה להגיד משהו על כוח ומגבלות הכוח ועל האדם האנושי שעומד מאחורי הכוח. הוא עשה את זה בסגנון אבסורדי, כלומר לקח לקצה את הרעיון של הניגוד הגדול בין שליט כל־יכול לבין המציאות, איך שזה נראה בחדרי חדרים".
הקהל באולם יופתע לגלות אילו משפטים הדמויות אומרות על הבמה, ובהם: "פלא שהחיילים איבדו את הרצון? סרבנים קראו להם, פחדנים, בוגדים. אמר לשפוט אותם. לירות בהם. אז השכנים איבדו את הפחד, התחילו לשכתב את הגבול, והמדינה שלנו התכווצה לכלום. צעירים עוזבים את הארץ", או "היית מוקף מדענים, אנשי מקצוע, והחלפת אותם במטומטמים. לא הקשבת לאף אחד".
"החומר כל כך ברור ומתלבש על המציאות שלא צריך ללחוץ יותר כי אז התחושה עלולה להיות של מגמתיות ושטחיות", מסביר רובינשטיין. "זה עלול לקבל מעמד של מערכון וזאת הסכנה הגדולה בחומר שכתוב קרקסי וגרוטסקי ומוגזם. לכן לא הרגשנו שצריך ללחוץ ולהכניס דברים של כאן ועכשיו. המחזה הזה מתרחש בכל מקום וכל זמן, אין בתפאורה שום דבר ישראלי. יש ממלכה עם מלכים ומלכות וכתר ושרביט וכס מלכות. אנחנו הולכים לשם לגמרי וההזרה הזו עושה את זה עוד יותר. לא צריך לדחוף את הכל בפרצוף".
רובינשטיין (43) הוא במאי הבית של תיאטרון הקאמרי ואחד הבמאים המוערכים שפועלים כיום בתיאטרון בארץ. הוא החל את דרכו כשחקן, ושיחק בין השאר בסדרות "נעלמים" ו"שלטון הצללים", ובהמשך התמקד בכתיבה ובבימוי ויצר שפה בימתית אסתטית ייחודית. הוא אחראי לכמה מההצלחות של התיאטרון הישראלי, ובהן "רומיאו ויוליה" ו"מלך הכלבים", שזיכו אותו בפרס התיאטרון, וכן "אותלו", "1984", "הטנק" ו"אדיפוס" שעלתה לאחרונה.
את העיבוד העכשווי ל"המלך עומד למות" כתב רובינשטיין עם השחקן והבמאי תום חודורוב והוא נאמן למקור. "ההתאמות שלנו היו בפאנצ'ים של הבדיחות כי אלה דברים שפחות עומדים במבחן הזמן, אבל הנושאים כמו מלך שלא מוכן לעזוב את השלטון וסרבנים בצבא שקראו להם בוגדים, נמצאים בחומר. זו הסיבה שמחזות קלאסיים מחזיקים המון שנים, כי יש בהם אמת אוניברסלית שנכונה תמיד. ההיסטוריה חוזרת על עצמה שלוש פעמים ובסוף כפארסה".
רובינשטיין מדגיש שעל אף שהמחזה מהדהד לימינו יש בו צד נוסף חשוב: "איפשהו באמצע המחזה פתאם הופך מאלגוריה פוליטית מלאה בעקיצות על מצב קיים ושליט כל יכול וחסר רחמים, להגות על סוף החיים והמוות, דרך המסע אל הסוף של האיש הזה, שמתחילים לפתח אליו גם חמלה.
"כל אחד מאיתנו הוא מלך שמסרב להרפות מהחיים. יש פה צלילה לנושא של המוות והקבלה שאנחנו בני תמותה. אני זוכר עד היום איפה הייתי כשההורים שלי אמרו לי שמתים בסוף, ואיך בעטתי ברגליים בתגובה. זו מחשבה שאנחנו לא מסתגלים אליה. אני מבין שהחלקים ה'סקסיים' הם הרלבנטיים להיום, אבל הזמניות והעובדה שלכל דבר יש סוף הן תמות חשובות לא פחות ביצירה הזאת".
איך הקהל מגיב להצגה?
"היו בהצגה אנשים שאני מכיר, שמחזיקים בעמדות ימניות מובהקות, וניגשתי לדבר איתם אחריה. הם אמרו שההצגה כל כך מורכבת שהיא לא הכניסה אותם לפוזיציה. תרמה לזה גם הידיעה שהמחזה נכתב מזמן על משהו אחר. אני לא רוצה להכניס אנשים לפוזיציה אפילו שאני מהדהד דברים שקורים במציאות סביבי. לא רוצה שאנשים ירגישו שהם בקרב טוקבקיסטים ברשתות, זה לא הכיוון. היצירה עגולה ובסופה יש חמלה למלך ועצב על כולנו. אף פעם לא הייתי בהצגה שבה התרגשתי כעם, וזה מה שקורה לי פה.
"יש מין עצב וכאב קולקטיבי שההצגה הזו מנסה לתפוס, ובאותה מידה היא מתעסקת במוכנות לסוף, בדרך הנכונה להסתכל על החיים ולהיטיב אותם אם אתה תופס נכון את המוות, כי הפחד מהמוות מכלה כל חלקה טובה בחיים. יונסקו הושפע מ'ספר החיים והמתים הטיבטי', שקורא לנו לתפוס את המוות באופן בריא יותר, וגם לתת לאנשים בישורת האחרונה ללכת בצורה יותר שלווה".
בעומק הבמה יש סדק ענק בקיר שמודבק באיזולירבנד אדום (גפה), משל לניסיונות הכושלים של המלך להיאחז בחיים ולהציל את הממלכה. "הגפה הזו שחיילים משתמשים בה היא דבר מאוד ישראלי בעיניי. כל עוד יש לך גפה, אין משהו שלא תוכל לתקן, אבל זה פרטאץ' — לתקן בלי לתקן. זה ארמון אירופאי שפעם היה יפה ושמים עליו את הגפה של היום. משהו בשעטנז והקונטרסט הזה הביא את המעצב ערן עצמון ואותי לבחור בגפה".
לפני שבועיים, כשהחוק לביטול עילת הסבירות עבר בכנסת והמונים יצאו לרחובות, ביטלה הנהלת התיאטרון את כל ההצגות לאותו הערב, ובהן "המלך עומד למות". הקלישאה שההצגה חייבת להימשך הונחה בצד ורובינשטיין מרגיש שזה היה הדבר הנכון לעשות. "היה ראוי שנעצור לרגע, אפילו סמלית, לנוכח כזה זעזוע במדינה. זאת החלטה נכונה, אמיצה ולא פשוטה ואני גאה בה. מה גם שהרחוב התלקח ואנחנו יושבים על קפלן ויש רגעים שבהם ההצגה לא יכולה להימשך. אני מאוד גאה להיות שייך לקאמרי, בין השאר בגלל רגעים כאלה והחלטות להעלות את החומר הזה.
"היו לי הרבה חששות מאבסורד, כי אני אוהד מושבע של סיפורים, ופתאום יש משהו שאין בו סיפור בדרך המסורתית אלא הוא פתלתל מאוד, אבל אז אתה מתמסר לזה ומתחיל ללמוד איך לעבוד וזו מתנה. השחקנים מתפוצצים על התפקידים האלה וכולנו חווים מומנטום מטורף שבחיים לא חוויתי כמוהו".
ובחיים האישיים אתה חושש?
"כאדם ליברלי קיים חשש לאורח החיים שלי גם כאיש פרטי וגם כאיש תיאטרון. קיימים חששות מכל מה שמביאה איתה התקופה הנוכחית. גם המצב הכלכלי הולך ומחריף, הכל פה נעשה קשה ומטריד, אבל כאנשים, ובייחוד כאנשים שעושים אמנות, אין לנו הלוקסוס להתייאש. אנחנו ישראלים, זה לא בדנ"א שלנו להתייאש גם אם קשה.
"אחרי שההייטק אמר את דברו, השב"כ אמר את דברו, והמוסד אמר את דברו — בא לי שגם התרבות תדבר. משום מה היא פחות מדברת כרגע, וזה לא זמן להישאר על הגדר. בהצגה הזו הקאמרי אומר את דברו ואני חושב שכולם צריכים לעשות כמונו. יש לנו תפקיד לעשות בשעה הלא פשוטה הזו וההצגה הזאת היא בדיוק התפקיד שלנו".