רוברט קרלייל ו טליתה וינג ב ללכת עד הסוף | צילום: disney
"ללכת עד הסוף" הופך מלהיט קולנועי לסדרה לכל המשפחה
כוכבי להיט שנות ה־90 "ללכת עד הסוף" מתאחדים מחדש על המסך בסדרה שאין בה לא ההומור, לא השובבות, לא השירים הטובים ובטח לא העירום מפעם
שישה גברים מובטלים מעיירת הפועלים שפילד שבצפון אנגליה מחליטים שבלית ברירה, כדי להרוויח קצת כסף, הם יעלו מופע חשפנות. הסרט "ללכת עד הסוף" מ־1997, בבימויו של פיטר קטנאו ובכיכובו של רוברט קרלייל כגאז סקופילד, היה להצלחה מפתיעה אז. הכנסותיו הגיעו ל־250 מיליון דולר, מה שזיכה אותו למעמד "הסרט הבריטי הכי רווחי".
חלק מהצלחתו נבע מכך שבצד ההכנות למופע הפרובוקטיבי, המצחיק, של אנשים שלא בדיוק היו מתקבלים ל"צ'יפנדיילס" — כי הם לא במיוחד חטובים, לא במיוחד צעירים, סתם גברים ממוצעים — עסק הסרט בנושאים כמו אבטלה, ההשפעה שלה על גבריות, על משפחתיות, על בריאות הנפש ועוד נושאים.
זה סרט עם הומור בריטי טוב, אותנטיות ונועזות, כלומר ממש עד הרגע האחרון (זהירות ספוילר, למי שלא ראה את הסרט). אורי קליין, המבקר המיתולוגי של עיתון "הארץ", כתב ב־1997, עם עלייתו, שיש משהו שמרני בסרט המתיימר להיות רדיקלי שבסופו לא הולכים עד הסוף, כלומר הסרט מסתיים רגע לפני שרואים את הגברים במופע החשפנות בעירום מלא. אין Full Monty, כמו שאומרים באנגלית וכפי שנקרא הסרט במקור, רק קצת.
העובדה שסדרה חדשה עם אותו שם, שעולה 26 שנים אחרי הסרט ההוא, היא של דיסני, מחזקת את האבחנה הזאת. בגוף שידור ובידור שהוא שם נרדף ל"תוכן לכל המשפחה" התרחקו יוצריה, סיימון בופוי ואליס נאטר, מעניין החשפנות כמרחק עירום מלא ממעיל בקוטב. בשלושת הפרקים הראשונים מתוך עשרה, שעלו היום בשירות דיסני פלוס וב־yes, הגברים — השחקנים שהשתתפו בסרט המקורי — בכלל לא מדברים על המופע, שמן הסתם שינה אז את חייהם.
הסדרה החדשה נעדרת חשפנות או עירום. היא לא מצטרפת לסדרות כמו "מינקס", על הקמת עיתון פורנוגרפי־פמיניסטי בשנות ה־70, וגם לא "ברוכים הבאים לצ'יפנדיילס" (של HULU, אצלנו בדיסני) — סדרות שמהותן חשפנות, נושא הסרט המקורי. זה מוזר.
למעשה, "ללכת עד הסוף" היא אפילו קצת סדרת נוער או לפחות מתעכבת לא מעט על ילדים ובני נוער, אבל היא לא סדרה כמו "חינוך מיני" הבריטית של נטפליקס, שבה בני הנוער מתנסים בכל. הפרק הראשון של הסדרה החדשה נפתח בשפילד, בכתוביות מציינים כי זה קורה "שבעה ראשי ממשלה אחרי" ולא הרבה השתנה. החידוש הפעם זה שהנשים בסדרה הן לא רק בתפקידי הרעיות, אלא ממש בתפקידים ראשיים. הבת של גאז היא תיכוניסטית ששמה דז (טליתה וינג), והיא, כמו אמה ושתי אחיותיה התאומות, שחורה. לגאז יש עוד ילד צעיר, על כיסא גלגלים, ואילו הילד מהסרט גדל להיות שוטר. דייב הרוספול (מארק אדי) עובד כאב הבית בבית הספר של שפילד, מקום שכבר לא מסתמך על תעשיית הפלדה מזמן, וכל המערכות בו — חינוך, בריאות, רווחה ותחבורה — מתפוררות. אשתו ג'ין (לזלי שארפ) היא מנהלת בית הספר, ויש לה תפקיד משמעותי בהרבה מרק לעודד את בעלה להשתתף במופע חשפנות, כמו אז.
"חשבתי שלעשות סדרה על פי 'ללכת עד הסוף' לא רק תראה את מה שבעייתי במדינה הזאת", אמר השבוע בריאיון ל"גרדיאן" סיימון בופוי, היוצר, "אלא איך דברים השתנו גם לטובה. למשל, בסרט הקולנוע היה צריך לחתוך רגע לפני שיראו את זוג ההומואים מתנשקים וכעת רואים זוג גייז נשוי זמן כל כך רב, שכבר ממש נמאס להם זה מזה. המיניות שלהם לא מעניינת אותנו".
נאטר מוסיפה כי היה להם חשוב שהנשים בסרט יהיו חזקות. "בדור שלי יכולת להיות החברה של ג'ון לנון, אבל לא להיות ג'ון לנון. היום, אלא אם כן עושים סרט על השוחות של מלחמת העולם הראשונה, אין הצדקה לכך שצוות השחקנים יהיה רק גברי".
הגברים בסדרה מתלוננים על כך ששינו את הכללים. ייתכן שגם מאחורי הקלעים לא הפנימו אותם: אחד השחקנים, הוגו ספייר, שגילם את גאי בסרט המקורי, השתתף בסדרה עד שפוטר בגלל התנהגות מינית לא הולמת. לטענתו, הוא הסתובב בעירום בתוך קרון השחקנים שלו כשמישהי נכנסה מבלי לתת לו זמן להתלבש. מדיסני מסרו כי "ועדה בלתי תלויה קבעה כי התנהגותו היתה לא הולמת".
השאלה שנשאלת בסופו של דבר היא, למעט העניין הנוסטלגי, ששחקנים מהסרט האהוב ההוא משחקים בבגרותם ובזקנתם גם בסדרה הזאת, מה היא מביאה איתה לצופים העכשוויים? התשובה היא "מעט מדי". אין בה הומור כמו שהיה בסרט המקורי, לא שובבות, לא אותנטיות, לא שירים טובים וגם לא סקסיות. היא אולי מציעה שיעור בחינוך, אבל לא שיעור בחינוך מיני מספק.