אביב גרינברג | צילום: יובל חן
"הרגשתי שההסתרה היא דבר רעיל"
האמן אביב גרינברג התחיל ליצור כתחליף לטיפול נפשי. אחרי שסומן כהבטחה גדולה, זכה במלגות ועבודותיו הזוהרות עיטרו קליפ של נטע ברזילי ואת משרדי פייסבוק, הוא משנה כיוון. בתערוכה חדשה הוא עוסק גם בכיעור ומתמודד לראשונה עם היציאה מהארון ועם החיים לצד אחותו הסכיזופרנית. "זה פוסט־טראומה בשבילי לחיות בצל מחלת נפש"
בתערוכה ״תבניות לניפוח טעויות״ של אביב גרינברג שתיפתח הערב במוזיאון פתח תקווה (אוצרת אירנה גורדון) אין זכר למיצבים היפהפיים, עשויים חומרי ניקיון צבעוניים, חובטי שטיחים וניאונים זרחניים, מסודרים בסדר מופתי, שאפיינו את יצירתו עד לא מזמן. את מקומם תפסו אורגניזמים מעוותים בצבעי פלסטיק לבן ורדרד וציורים גדולי ממדים המשווים למקום מראה של מפעל תעשייתי ונוף דיסטופי.
״זה עולם חדש, עתידני, שכבר לא כולל אותנו״, אומר גרינברג. ״הטבע, שחזק מאיתנו, מצא את הדרך לייצר חיים חדשים על תשתית של פלסטיק״.
ממש מבט אופטימי.
"אה, לא, זה מבט אפוקליפטי על סוף העולם שלנו".
גרינברג, בן 31, בוגר מצטיין של המחלקה לאמנות בשנקר, שנבחר לאחרונה לרשימת הצעירים פורצי הדרך מתחת לגיל 30 של מגזין "פורבס", בלט מתחילת דרכו במיצבים עשויים ממוצרי תחזוקה פשוטים ויומיומיים, שהפכו תחת ידיו למקדשי צבע המפארים ומקדשים את פעולת הניקיון. בתערוכה הנוכחית, היופי שהיה עד עתה בחזית, מפנה את המקום לאחורי הקלעים — לחומרי הגלם שהפכו לפסולת, לטעויות שנוצרו במפעל, לחומרים הלא ראויים.
זה שינוי משמעותי, זה ממש מכוער.
"נכון".
כלומר, אתה כבר לא מנסה לפתות את הצופה באמצעות יופי?
"אחרי תקופה ארוכה שהרגשתי שמיציתי את הסדר, וגם עליתי על הטריק של עצמי, הבנתי שסגרתי איזה מעגל עם העבודות האלה. אז גם התחלתי לחפש את עצמי מחדש ולטייל במפעלי הייצור של המוצרים. שם מצאתי את החלקים האלה, שאיתם עברתי התפתחות מאוד גדולה והחלטתי להקים במוזיאון מעין מפעל שמייצר טעויות״.
מה הופך אותן לטעויות?
"בתהליך הניקוי בין תבנית אחת לשנייה נוצרות שאריות של המון פלסטיק, וגם יש פשוט חומרים שנדבקים זה לזה בגלל לחץ וחום מאוד גבוהים. אני מאמין שמתוך 1,000 מוצרים מושלמים יש 100 שיוצאים פגומים. העולם במצוקה סביב הפלסטיק והחלקים האלה מייצגים את הבזבוז כי אלה לא מוצרים שהולכים להיכנס למדף בחנויות. אין להם שום פונקציה, הם נועדים לגריסה והטמנה, ויש לי איזו חיבה גם למוצרים שלא מצליחים להתקבל לתוך המיון לארגזים״.
נשמע כמעט כמו הקבלה לעשייה אמנותית.
"אני מקביל את הטעויות האלו למה שמצופה מאיתנו ומה שאנחנו לא מצליחים להיות. לכשלים היומיומיים שלי בתור אמן, תחת חוסר סיפוק, הקטנה עצמית ותחושה שגם אני עובד במפעל, בצורך לספק תוצרים ראויים. המפעל המתואר בתערוכה קרס תחת תפקידו לייצר סדר ומוצרים מושלמים. תחת זאת הוא חומל על הטעויות, מציב אותן על פדסטלים, מקנה להן מעמד של אנטי־גיבור״.
אחת הסיבות המשמעותיות לשינוי בעבודתו היתה מותה של אחותו הילה, לפני שנתיים, בגיל 34 מדום לב, ״תוצאה של 18 שנים של תרופות וטיפולי חשמל״, הוא אומר. ״במשך שנים היא סבלה מסכיזופרניה והפרעות אובססיביות. עד שהיא מתה אף אחד מהמשפחה לא דיבר על המחלה שלה וגם היא הסתירה זאת. מצד אחד, כיבדנו אותה ואת הפרטיות שלה ומצד שני, את יודעת, אבא לא רצה להוציא את הדברים החוצה, היתה בושה. אני הרגשתי שזה משהו מאוד רעיל, במיוחד אחרי שיצאתי מהארון והבנתי מה המשמעות של לדבר את הדברים החוצה, לפרוק אותם, ולא להסתיר".
גרינברג, שחי היום בזוגיות עם השחקן ניב נסים, מוסיף ש"בתחילת הדרך השתמשתי בחומרי ניקוי כדי לדבר על כך שאנחנו מסתירים חלקים משמעותיים בחיים שלנו. גם בבית אבא שלי הסתיר באמצעות השלטת סדר וניקיון, ופתאום בשבעה מצאתי את עצמי עומד מול 200 אנשים וקורא הספד, על כל מה שהיה לאחותי בשנים האחרונות ועל החיבור שהיה לי איתה. פתאום כבר לא היה צורך בכל השפה של הניקיון, כאילו המלכודת הזו של דברים יפים ואסתטיים נהייתה לא רלבנטית״.
זו בעצם פעם ראשונה שדיברת על זה?
״כן. המשפחה הקרובה ידעה אבל גם הם לא ידעו שפחדתי ללכת לארוחות שישי בגלל מה שיקרה. הם לא ידעו שזה פוסט־טראומה בשבילי לגדול לצד בעיות נפש במשפחה״.
בנוסף, מותה של אחותו אירע זמן קצר לפני תחילת הקורונה ״ופתאום טריליון אמנים ומעצבים התחילו להתעסק בחומרי ניקוי, כל העניין סביב היגיינה הפך להיות סופר־פופולרי ואני רק ברחתי משם. אמרתי שחייבים לשנות, לא ליפול למשהו שקורה בכל מקום״.
מהלך נוסף שהושלם, וסיים את תקופת הצבע, היה הקבלה שלו במשפחה. ״המשפחה שלי לא קשורה לאמנות בשום צורה. אני הכבשה השחורה. הם לא הבינו מה אני עושה. זו הסיבה שבהתחלה האמנות שלי היתה מאוד צבעונית וגדולה, מלכודת שמושכת אותך. אבא שלי היה בעברו מבקר פנים, חולה ניקיון וסדר. כל ההתחלה של האמנות בהקשר של אבא שלי היתה כמו טיפול פסיכולוגי. זה מאוד חיבר בינינו״.
גם העובדה שהוכיח שאפשר להתפרנס מאמנות עזרה, ולצד העבודות החדשות אפשר לראות באתר שלו פרויקטים יותר שיווקיים ומסחריים — כן, בהם עדיין מככבים חומרי ניקוי ולוק יותר עיצובי — שמאפשרים לו להתפרנס, גם אם זה ״תמיד הרבה פחות כיף להתעסק בעבודות שהן יותר מסחריות״.
בעבר יצר מיצב קיר יפהפה שהכין לקליפ ״קוקו״ של נטע ברזילי — מניפה עשויה חובטי שטיחים בחדר ישיבות של WeWork בשרונה; ומיצב נוסף עשוי חובטי אבק וניאונים צבעוניים למשרדי פייסבוק. לתערוכה הזאת נאלץ ללוות סכום כסף לא מבוטל מהבנק (בנוסף ל־40 אלף שקל שקיבל כל אחד מהאמנים המציגים לצדו בתערוכה ״אם עץ נופל ביער״ במסגרת חממת מפעל הפיס), אך כבר יש שתי הזמנות שמחכות, האחת ללובי של חברת הייטק והשנייה למלון בפרנקפורט.
אבל הדבר שהכי מרגש אותו הוא שיתוף פעולה עם מפעל ״פוליכד שפיים״ (שבו מצא את חומרי הגלם לתערוכה), של עיצוב בקבוק מ־100% חומר ממוחזר, בשאיפה ״לשנות את החשיבה של חברות שממתגות מוצרים כמבריקים וצבעוניים אבל הייצור שלהם דורש שימוש בפלסטיק בתולי חדש״, הוא אומר. ״ודווקא להפוך את המראה הממוחזר, הטבעי ולעתים לא אחיד — לדבר הסקסי הנחשק החדש והנכון לסביבה שאנחנו חיים בה״.