הפרויקט הקולנועי המשפחתי של שון פן קלישאתי אך נוגע ללב

יש יוצרים כאלה, שמספיק יצירה אחת שלהם כדי לקשור את נפשנו בהם ולרצות לעקוב אחרי כל מה שהם עושים. אצל שון פן זה הסרט "עד קצה העולם" שביים ב־2007, אחד הסרטים היפים והמשמעותיים של המילניום הזה. פן אמנם מפורסם כשחקן — מהסוג הטוטאלי והאינטנסיבי, שעל תפקידיו ב"מיסטיק ריבר" ו"מילק" זכה בשני פרסי אוסקר — אבל פן הבמאי מעניין הרבה יותר. מאז "הרץ האינדיאני" (1991) ו"שומר הדרך" (1995) הוא מביים אחת לכמה שנים בלדות עצובות ושוברות לב על אנשים שחיים בשולי אמריקה. עבור פן החלום האמריקאי לא קיים, יש רק חיים מלאי תלאות, סבל וחוסר צדק. סרטיו של פן כבמאי לא אחידים, אבל בכולם שורה מלנכוליה, כי פן מביים סרטים על אנשים מפוספספים. "עד קצה העולם" חשף לא רק את הצד החברתי של פן, שסיפר על נער שמאס באמריקה הקפיטליסטית והחומרנית וחיפש לשווא אלטרנטיבה, אלא הציג אותו לראשונה כיוצר פיוטי, שמצליח להתפעל מיופייה של ארצו, גם אם הוא מבקר את אנשיה, אורחותיה והמציאות שבה.

באחרונה התגנב בשקט אל מסכי הקולנוע סרטו האחרון כבמאי, "חיים במנוסה", שהוקרן בפסטיבל קאן לפני יותר משנה ולא זכה לאהדה גדולה. למרבה הצער, בצדק. זהו סרטו החלש ביותר של פן. קל להבין מה משך את פן לסיפור הזה: זהו סיפורם האמיתי של אב ובתו, והסרט סיפק לפן הזדמנות להעניק תפקיד ראשי ראשון לבתו הבכורה דילן פן (מהזוגיות רבת התהפוכות והפרידות שלו עם רובין רייט). בנו, הופר פן, משחק בתפקיד קטן יותר. אבל הבשורה המשמעותית יותר היא שזהו סרטו הראשון של פן כבמאי שבו הוא מלהק את עצמו כשחקן. זה הופך את "חיים במנוסה" לפרויקט משפחתי, שבו פן האב מופיע לצד שני ילדיו, בסרט על אב בלתי מתפקד ועל הבת שצריכה לשרוד את ההתבגרות לצד הוריה הנפיצים.

זהו סיפורה האמיתי של העיתונאית והסופרת ג'ניפר ווגל, שאביה הואשם באחת מפרשיות זיוף השטרות הגדולות בתולדות אמריקה. למרבה הצער, הסרט כמעט מתעלם מחיי הפשע, וכך מונע מהסרט רגעים של מתח ופעולה ומתמקד בזיכרונות ילדותה של ווגל במינסוטה, שם אופיו ההפכפך של אביה, ונטיותיו להפרזה ושקרים, דווקא הפכו את ילדותה למאושרת ולא צפויה, עד שהוריה נפרדו, אביה עזב ואמה הפכה לאלכוהוליסטית.

האם סיפור אמיתי יכול להיות קלישאתי? עבור ווגל, כמובן שלא. כל מה שקרה היה ייחודי, אמיתי ומצלק עבורה. ווגל חוותה חיים אותנטיים. אבל בדרך אל המסך, ומול עיניו של קהל שראה כבר כמה סרטים המבוססים על סיפורים אמיתיים, כל סצנה נראית מוכרת, נדושה ושאולה מסרטים, רגעים מסרטים שכמותם כבר ראינו. כל סצנה היא נורית אזהרה צפויה לקראת עתיד עגום. רגעי האופוריה עם אב אימפולסיבי שרק רוצה לעשות חיים עם ילדיו, מבלי לקחת אחריות על מעשיו, שיובילו לדמעות בגלל משפחה שמתפרקת, אב חורג מטרידן ונעורים שהולכים לאיבוד. לתוכן המשומש צריך להוסיף את ההכרה המאכזבת שדילן פן לא מצליחה לשאת את הסרט על כתפיה, גם לא בהדרכת אביה מהצד השני של המצלמה. אף ששני הוריה שחקנים מצוינים, דילן לא עומדת בנטל הנדרש ממנה לגלם אישה צעירה שצריכה לברוח מהוריה כדי לשרוד.

ובכל זאת, יש משהו נוגע ללב בסרט הזה. אולי זה החיבור בין היוצרים ובין הדמויות וסגירות המעגל ביניהם. דילן נולדה בשנה שבה השיק פן את קריירת הבימוי שלו, וכאן הם נפגשים לראשונה על המסך. מבלי להכיר את סיפור חייהם המשותף, קשה שלא לתהות האם הסרט הוא לא הזדמנות של האב לתת לבתו לספר את סיפור חייה בצל שני הורים שחיו חיים לא שגרתיים, הורים שנפרדו וחזרו, התחתנו והתגרשו, ויצרו לא מעט כותרות עד פרידתם הסופית ב־2010. המחשבה שיש בסרט איזו נגיעה אישית עבור משפחת פן, ורצון לעבד את שנות הילדות באמצעים פסיכודרמטיים, מעניקה לסרט משקל נוסף. כמו כן, פן חוזר ועושה עבודה טובה בתיאור החיים בחיק הטבע (הסרט, שמתרחש במינסוטה, צולם למעשה בקנדה), ומעניק לדמויותיו רגעים של חסד אבל גם סכנה. מבעד למצלמתו של דניאל מודר (בן זוגה של ג'וליה רוברטס) כל רגעי הילדות, לצד שדות חיטה אינסופיים ואגמים כחולים, נראים פוטוגניים. הוסיפו לכך את העובדה שהסרט מכיל פסקול מצטיין (כולל שירים חדשים של אדי ודר) ותקבלו סרט שתחילתו מבטיחה סרט כפרי פיוטי עם ניחוחות קאנטרי, לפני שהמלודרמה משתלטת על הסיפור והעריכה הקופצנית והלא אחידה מקפיצה את הסיפור מהר מדי אל הרגעים שבהן הדמויות סובלות, ולא כשהן מוצאות נחמה.