בר־דוד דואג לעצמו ומזניח את העובדים

בנאומו היום יו"ר ההסתדרות ארנון בר־דוד קנה לעצמו זמן, והוכיח שהוא בעיקר רוצה לשרוד בתפקידו. בר־דוד יודע שהבייס שבחר בו לראשות ההסתדרות הוא פחות או יותר הבייס שגם מנציח את הכהונה הארוכה וההרסנית של בנימין נתניהו בתפקיד ראש הממשלה.

במצב הבלתי אפשרי הזה הוא נאלץ להלך בין הטיפות כדי לשרוד. מחד הוא מותיר פתח של תקווה לראשי המחאה ולהמונים שהתייצבו מול בית ההסתדרות בקריאה שיצטרף למאבק על דמותה הדמוקרטית של ישראל, ומאידך מעביר מסר של התנהלות עניינית ובלתי נכנעת לבייס שלו, שרבים מהם ממאנים להאמין שישראל יכולה להתקיים בלי נתניהו. כל החלטה אחרת שהיה מקבל היתה כולאת את בר־דוד בתסבוכת פוליטית שממנה הוא מנסה להתרחק, לפחות בשלב הזה, כמו מאש גדולה שעולה מצמיגים בוערים באמצע נתיבי איילון.

על עילת הסבירות אין לבר־דוד שום עניין להפעיל את "נשק יום הדין" של ההסתדרות ולהשבית את המדינה, כי היא לא משרתת אף אינטרס שלו. זאת למרות שביטול עילת הסבירות והמשך קידום חוקי ההפיכה יפגעו אנושות בכלכלת ישראל, בדירוג האשראי שלה, בהשקעות הזרות וביצוא. הראשונים לשלם את מחיר הנחשלות שמעבר לפינה הם אותם עובדי צווארון כחול שממילא קורסים מחמת יוקר המחיה. מי זוכר שלפני כחצי שנה, רגע לפני ששר המשפטים יריב לוין השיק את ההפיכה שלו והכניס את ישראל לטרלול ולסטרס שלאיש אין מושג איך לצאת מהם, בר־דוד בכלל צחצח חרבות לקראת החרפת המאבק שלו להורדת יוקר המחיה.

הקו האדום שבר־דוד קבע לעצמו הוא הפגיעה בוועדה לבחירת שופטים. הוא מאמין שאת השבתת המשק על פוליטיזציה בתהליכי הבחירה של שופטים יהיה לו קל יותר למכור לבייס שלו, כי יחסי עבודה ודיני עבודה הם הלחם והחמאה של ארגון עובדים.

בחירת שופטים היא גם בחירה של שופטי בתי הדין לעבודה, כשברקע עומד החזון הקיצוני של הממשלה ונאמני פורום קהלת לפגיעה בעבודה המאורגנת, בזכות השביתה ובערכים נוספים שעליהם מושתתים שוק העבודה והיחסים שבין עובד למעביד.

אלא שעד שהנושא הזה יעלה על סדר היום, ההסתדרות עומדת מנגד ושותקת בזמן שהבית שלה עולה בלהבות. ביום הזה, הסוער והטעון ביותר מאז שהחלה המחאה על ההפיכה המשטרית, לבר־דוד חשוב בעיקר לשקם את תדמיתו שנחבטה בפארסה של ההשבתה המדומה בסוף מרץ.

בהצהרתו כי ההסתדרות שבראשותו "לא צבועה באף צבע פוליטי", בר־דוד עושה לעצמו בעיקר חיים קלים. הוא מסמן את יוקר המחיה כמחולל קושי מרכזי ברווחתם של עובדי ישראל, מה שמעמיד לו סיבה איתנה כדי להשקיע בקמפיין ובהפגנות מול בתיהם של תעשיינים ויבואנים. אלא שסיכול איום מוחשי לגל סגירת מפעלים שיבוא בעקבות עצירת השקעות ובריחת הון וידע בר־דוד פוטר בהגדרה "נושא שצבוע בצבע פוליטי". וכשהוא אומר ש"רואים אותנו בחוץ, ואני רוצה שישראל תמשיך להיות אור לגויים", ברור לכל שכמו כל אדם סביר גם הוא מבין ש"אור לגויים" רחוק מפה שנות אור — כשמובילה את המדינה קבוצה קיצונית, שחווארה היתה רק ניסוי הכלים שלה.

ועוד משהו מעניין את בר־דוד בימים האלה שאינו קשור לעילת הסבירות: את הלילה האחרון שבמהלכו הקואליציה עשתה צעד נוסף להרס הדמוקרטיה בר־דוד העביר במשא ומתן על הסכם המסגרת שאת פרטיו הוא סיכם עם שר האוצר בצלאל סמוטריץ' במרץ האחרון לתוספות שכר של 11% לעובדי המגזר הציבורי. אז, היתה מסיבת עיתונאים חגיגית ומשותפת שבה הם הצהירו על "הבנות היסטוריות", הצטלמו לוחצים ידיים אבל בתלושי השכר של העובדות והעובדים לא קרו מאז דרמות גדולות. בר־דוד הצהיר כי הסכם נוסף, שישפר את תנאי השכר והעסקה של הסייעות בגני הילדים ייחתם בקרוב: "זה היה חלום של כל ראשי ההסתדרות לדורותיהם", הוא הפליג בשבחי עצמו, וקנה לעצמו, כאמור, עוד קצת זמן.