ישראל בהאג: תנו שכפ"צ תקשורתי לצוות המשפטי

ברוב התביעות הקודמות ישראל לא התרגשה במיוחד מהאפקט של בית הדין הבינלאומי בהאג. אלא שהפעם ניכר שינוי בגישה הישראלית. את צוות ההגנה הישראלי מרכיבים "התותחים הכבדים" של עולם המשפט, ובראשם השופט אהרן ברק, מהמנוסים שידע עולם המשפט. זה לא שפתאום ישראל התחילה לפחד מהשיניים החסרות של בית הדין היושב בהולנד, אלא הבינה שהפעם זה שונה.

מאורעות ה-7 באוקטובר הן ללא ספק אירוע הטרור הקיצוני ביותר שידע העולם מזה שנים. בזמן שעדיין 136 חטופים נמצאים בשבי האויב, התביעה מצידה של דרום אפריקה היא מופע מביך של תיאטרון אבסורד. כמה נורא שזה יישמע, בתוך האבסורד עצמו גם נמצאות הזדמנויות אדירות. דווקא עכשיו עלינו לשנות את המשוואה, ולא לנהוג כמתגוננים, אלא לקדם מטרות אסטרטגיות והסברתיות במלוא הכוח. צריך לקחת את המשפט הזה בשתי ידיים גם במישור התקשורתי-הסברתי.

הצעד הראשון והמובן מאליו שיש לנקוט בו, הוא כמובן לחשוף אל העולם שוב ושוב מי הוא החמאס ומול מי אנחנו נאבקים. זו הזדמנות להציף שוב את הזוועות שהתרחשו, ועדיין מתרחשות, פרי חבלתם של מחבלי חמאס. המשפט נותן לנו זמן מסך יקר להזכיר לאלו ששכחו שה-7 באוקטובר לא באמת נגמר, וכי כל מדינה אחרת הייתה יוצאת להגנתה באותה צורה, אם לא באופן חריף יותר.

אושרת קמחזי

בנוסף, יש לנו הזדמנות תקשורתית להפוך את הקערה על פיה, וליתר דיוק – על דרום אפריקה. התובעת דרום אפריקה אירחה לא אחת משלחות חמאס, תרמה כספים ונתנה כבוד של מלכים לאושיות המובילות בארגון הטרור. לצד קשרים עם איראן, אין ספק שדרום אפריקה עצמה היא סייענית טרור ולא מדינה המוטרדת מ-"רצח עם". צוות ההגנה הישראלי, בחר לשרטט את אחד מקווי ההגנה שלו, ככזה שפותח אפשרות לתביעה של דרום אפריקה עצמה – ומערך הסברתי חייב לעטוף את קו ההגנה הזה. מכאן יש לצאת בקמפיין מאסיבי שיגרום לעולם לתהות על האינטרס של דרום אפריקה לאגד סביבה את המדינות המוסלמיות כנגד ישראל.

ככלל, ישראל שלחה נציגות מרשימה של אנשים ובראשם אהרן ברק, אדם אשר עיצב במו ידיו את ישראל הליברלית והדמוקרטית, קידם זכויות מיעוטים ולהט"ב, והשריש את יסודות המנהל התקין בישראל. סיפורו של השופט ברק, שניצל מתופת השואה ובחר בליברליזם ובדמוקרטיה כמענה לנאציזם, ודמותו היא חלון הראווה של הנרטיב על פיו מדינת ישראל בוחרת לחיות כבר שבעים וחמש שנים. ברמה התקשורתית, עלינו להנכיח ולהבליט את סיפורו, ולהשוותה אל נציגות התביעה (המורכבת מדרום-אפריקה ומדינות שלא שומרות על זכויות אדם) המחווירה אל מול ישראל היפה.

הצעדים התקשורתיים שמקדמים הסברה ותדמית חיובית, לא מספיקים לבדם, ויש להיעזר בכלים אופרטיביים. למשל, ענישה דיפלומטית בדמות השבת השגריר מדרום אפריקה, צמצום יחסים כלכליים, הפחתה של שיתוף פעולה אקדמי וטכנולוגי, ובזאת להניח את הקו האדם..

צעד אופרטיבי משלים נוסף הוא לא להפקיר את הזירה הפיזית של בית המשפט. התקשורת העולמית נמצאת כיום בהאג ומסקרת את ההמונים בהפגנות הפרו-פלסטיניות, לעומת המעטים בהפגנות תומכות ישראל. אל מול זאת, חייבים לפעול ולשלוח משלחות ומטוסים מלאים באנשי הסברה, דיפלומטיה, משפיענים, מעצבי דעת קהל וגם ציבור אכפתי. את הנרטיבים השונים מספרים אנשים, ואנחנו חייבים נוכחות משמעותית.

לסיכום, ישראל לא רוצה למצוא את עצמה לבד, ולכן נכון עשו מקבלי ההחלטות שהביאו את מיטב המוחות לתת שכפ"צ משפטי לישראל אל מול התביעה הקשה הזו. עכשיו יש לנתב אותה בכל הכלים התקשורתיים והאופרטיביים העומדים לרשותנו, כדי להשיג מטרות דיפלומטיות, כדי להשיג רווחים הסברתיים וכדי לחשוף את פרצופן האמיתי של המדינות החברות בתביעה. מדובר באירוע של כמה שנים, ואפשר לצאת ממנו חזקים יותר תדמיתית.

הכותבת היא יועצת אסטרטגית, בעלים של משרד יחסי הציבור קמחזי תקשורת