"רעש לבן" - הצרכנות מרגישה את החרדה החברתית האמריקאית

"רעש לבן", סרטו החדש של נואה באומבך ("סיפור נישואים") שעלה בסוף השבוע בנטפליקס, מתחיל עם הרצאה בקולנוע. על רקע סצנת מונטאז' של מכוניות מתרסקות ומתפוצצות, מרצה לתרבות ההמונים האמריקאית בקולג' קטן מסביר לכיתה של תלמידים ותלמידות שסצנות של התרסקויות מכוניות מייצגות את המהות של הרוח האמריקאית. אלה, לדבריו, סצנות של חופש, שחרור וחירות, לא של הרס ומוות. אלה, לדעתו, ייצוגים קולנועיים לרגעים שחוגגים את החיים. בדיוק חצי שעה אחר כך התפוצצות כזאת של כלי רכב — כשמכלית דלק תתנגש ברכבת מטען עמוסה בחומרים רעילים ותתפוצץ בכדור אש פוטוגני וחגיגי (ואירוני) — תשנה את מהלך העלילה של הסרט והדמויות.

באומבך מזוהה עם דרמות משפחתיות קטנות וקאמריות, על משפחות ברגעי התפרקות. מההורים המתגרשים ב"לחיות בין השורות" ועד ההורים המתגרשים ב"סיפור נישואים", מבן סטילר במצוקה ב"גרינברג" לבן סטילר במצוקה ב"סיפורי מאירוביץ’". לכן, על פניו, הבחירה של אחד הבמאים והתסריטאים המוכשרים והמושחזים שעובדים כרגע בפאתי הוליווד לעבד לקולנוע את ספרו של דון דלילו מ־1985 נראית יוצאת דופן: פתאום סרט תקופתי, המתרחש בשנות השמונים, שדורש הפקה גדולה יחסית, שמתרחקת מהריאליזם העוקצני, הוודי אלני לפרקים, של סרטיו הקודמים, ובוחר בייצוגים סימבוליים על פני ישירות חותכת. אבל בלבו, "רעש לבן" הוא בדיוק אותו סרט באומבכי טיפוסי: הפעם זו לא משפחה שמתפרקת, אלא משפחה שהורכבה לה יחד מבני זוג וילדיהם מארבעת נישואיהם הקודמים, ואף על פי שהסיטואציות הנוכחיות כאילו לקוחות מסרט אסונות, המציאות נותרת אבסורדית, אירונית, שמוצאת הומור ברגעים מרירים.

כתמיד אצל באומבך, הגיבורים הם זוג אינטלקטואלים, שחי את חיי הרוח והמוח, ולא חיים של חיצוניות ואסתטיקה. אחרי הכל, זה האייטיז. אדם דרייבר מגלם פרופסור במכללה, ראש המחלקה ללימודי היטלר, שחי עם אשתו (גרטה גרוויג) בעיירה מנומנמת עם ארבעת ילדיהם. רגע לפני שהמשאית מתנגשת ברכבת הוא עורך דו־קרב אינטלקטואלי עם עמיתו מפתיחת הסרט, שבו הם מציגים זה מול זה עד כמה סיפורי חייהם של אלביס ושל היטלר היו דומים. בדקונסטרוקציה ש"רעש לבן" עושה לתרבות האמריקאית הערצה ועריצות הן היינו הך, ותרבות המונים היא מבוא לפשיזם.

בלב הסרט — ממש כמו הספר — עומד אירוע קטסטרופלי, כשענן רעיל מאותה תאונת רכבת מתפזר באוויר ומחייב את פינוים של תושבי העיירה האוניברסיטאית. הסיפור הסמלי של דלילו מלפני 37 שנה מקבל בידיו של באומבך קונטקסט סאטירי עכשווי כשנדמה שכל מה שקורה במצב החירום הרפואי הזה דומה להפליא למה ששמענו מהרשויות בימים הראשונים של מגפת הקורונה: מידע חלקי, הוראות סותרות, ניסיון להרגיע ולשדר שליטה, ומנגד כאוס מעורר פאניקה. האם להתפנות או להישאר בבתים? האם לעטות מסכות או לא? האם לברוח עם כולם או לנסוע נגד הזרם? המשל הספרותי על אמריקה שחיה על פי תהום חיים מלאכותיים, פוסט־מודרניים, של מוצרי צריכה ודימויים תקשורתיים, הופך בסרט לסיטואציה שמרגישה קרובה, מוכרת ומטרידה, ובעיקר לא ספקולטיבית בכלל.

אבל "רעש לבן" הוא לא הגיג חברתי של ימי אחרי המגפה. הוא תיאור של אמריקה שחולה במחלה חברתית, של חברה שקורסת תחת צרכנות יתר, שנכנעת למותגים ולקפיטליזם שמרגיע את החרדה כמו סם. הדימוי הגרנדיוזי ביותר בסרט הוא של סופרמרקט ענק, שמוצג בסרט כמעין תחנת מעבר בין עולם החיים לעולם המתים, המקום שאליו אמריקה מגיעה כדי להתאושש מפחד המוות שלה, מקום מואר תמיד, עם שפע אינסופי, שבו הכל זמין ומזמין. הסופרמרקט ועולם הצריכה הם דימוי של מוות מוחי, של חיים ללא ערכים — לא ערכים מוסריים ולא ערכים תזונתיים. וזה המקום שאליו מתכנסים גיבורי הסרט לסצנת כותרות הסיום הפנומנלית שלו, שהופכת את "רעש לבן" למסיבת דיסקו. סרטו של באומבך נטול את הליטוש, הדיוק והחדות של סרטיו הקודמים, ויש בו רגעים מושלמים לצד רגעים שבהם העלילה מסתובבת סביב עצמה בחוסר אונים. אבל סצנת הסיום הזאת שווה את הכל — היא הופכת את האבסורד להגיוני, ומציאות בלתי שפויה לנורמלית.