מנהיגי העולם לא יפתרו את משבר האקלים

בוועידת גלזגו שהתקיימה השבוע נדמה כי כולם היו עסוקים ומוטרדים דווקא במי שלא הגיע למסיבה. מדובר כמובן בנוכחים הנפקדים שהם המנהיגים של רוסיה, ברזיל וסין (רק עם פתיחת הוועידה התבשרנו כי גם נשיא טורקיה בחר שלא להגיע). 

שלושת מדינות אלו הן מהמדינות בעלות היקף הפליטה מהגדולים בעולם וברור הוא שיהיה קשה מאוד ואולי אף בלתי אפשרי להגיע לשום יעד אקלימי של הפחתת פליטות גזי חממה ללא ההתגייסות של מדינות ענק אלו. האמנם?

אם נודה על האמת, גישת הניהול העולמית אשר מתבססת על חלוקה למדינות ומערך ניהולי מרכזי בדמותו של האו"ם די כשלה. מספיק את נביט נכוחה אל אתגר השמירה על זכויות אדם, נבין כי למעשה חזית חברתית זו נחלה כשלון מהדהד ואנו נמצאים בעידן בו היקף הסחר בבני אדם, שלילת זכויות של תנועה, עבודה בכפייה וסחר בנשים נמצא בשיאו (ויש אלו הטוענים שהמספרים כעת הם אף יותר גדולים מאלו שהיו בשיא תקופת הסחר בעבדים במאות ה-18 וה-19). המחשבה כי ניתן לקחת מערכת ממשל עולמית זו ולהטיל עליה את משימת ההתמודדות עם שינוי האקלים, היא מחשבה ארכאית שאינו עולה בקנה אחד עם דמותה של האנושות במאה ה-21. 

דווקא ההתמודדות עם מגפת הקורונה המחישה כי במקביל למערכות הניהול המדינתיות ישנם מערכות ניהול גלובליות מקצועיות, יעילות, גמישות ומוצלחות ואלו הן מנגנוני הניהול של התאגידים הרב לאומיים. תאגידים אלו חולשים על פעילות רב לאומית ומנהלים שרשרות הספקה מורכבות של מאות ואלפי ספקים ולקוחות. גישה זו אינה מבקשת לבטל את הביקורת המוצדקת בחלקה באשר להתנהלות הדורסנית לעיתים של תאגידים רב לאומיים אלו, אך היא כן מבקשת להמחיש כי אל לנו להרים ידיים מהיעדרותם של חלק ממנהיגי העולם ולהבין כי דווקא היעדרות זו מייצרת הזדמנות של ממש בשינוי גישת הניהול העולמית של המשבר ואולי מהנפקדות תצא הבשורה. 

מצעד למאבק האקלים בגלזגו | EPA

אם ניקח את סין כדוגמא, אזי התעשייה הסינית העצומה נשענת באופן משמעותי על ייצוא. בסופו של דבר, חלק ניכר ממוצרי הצריכה המיוצרים בסין נקנים ע"י תאגידים רב לאומיים שמשווקים אותם במדינות היעד המערביות. אם רק נדע לתת לכל מוצר ומוצר את תג המחיר הסביבתי שלו ולנהל את המאזן הפחמני הלאומי, התאגידי או האישי, אזי העובדה שמנהיג סין לא הגיע לוועידת האקלים היא כמעט ולא רלוונטית. בסופו של דבר המפעלים בסין ייאלצו לספק תגי מחיר סביבתיים שאנו, הקונים, נסכים לפרוע אותם ברכישות שנבצע. כך דומה הדבר לברזיל המייצאת מוצרי עץ מיערות העד שנכרתים או תוצרים חקלאיים אחרים כמו סוכר הדקלים המשמש לתעשיית הממתקים והשוקולד. 

כבר היום ישנן לא מעט יוזמות עסקיות רב לאומיות אשר מבקשות לגייס את היכולות של השיטה הקפיטליסטית לטובת המאבק בשינוי האקלים. כך לדוגמא היוזמה של ממשלת בריטניה Race to Zero אשר גייסה עד כה מאות תאגידים אשר התחייבו להגיע ליעד של איפוס פחמני עד לשנת יעד גלויה. דוגמא נוספת היא ה-SBTi אשר בנתה תקן ותהליך אישור חיצוני לתהליכים תאגידיים לאיפוס פליטות (והפסיקה לקבל פניות חדשות בשבוע שעבר לאחר שמכסת ה-2000 תאגידים מוצתה). ויש עוד.

המגזר העסקי הוא למעשה הבטן הרכה של שיח האקלים העולמי מכיוון שחלק ניכר ממנו נשען על האמון ולגיטימציה המוענקת לו ע"י ציבור הצרכנים שלו וכאשר סדרי העדיפויות הערכיים של הציבור משתנים, אז התוצאות ניכרות מייד בשטח והדוגמא של הקמפיין העולמי להסטת השקעות פנסיוניות מדלקים מאובנים היא דוגמא מעולה לכך, עם יישום מקומי מרשים בפעילותו של 'פורום כסף נקי' ומדד ת"א 125 נקי מדלקים מאובנים. טוב יעשו מנהיגי העולם אם יגייסו את מנגנוניהם המדינתיים על מנת לתמרץ, לאפשר ולסייע למערכות התאגידיות הקיימות לקחת אחריות סביבתית וליישמה הלכה למעשה בחזית הפעולה מול שינוי האקלים. 

ד"ר ליעד אורתר הוא מנהל שבלת ESG וחבר במשלחת הישראלית לוועידת האקלים