אבסורד הסמכויות של השר: לוין מצפצף גם על הכנסת

הדיון שנועד למחרתיים (ג') בעתירות הדורשות את כינוסה של הוועדה לבחירת שופטים נדחה לתאריך חדש, לא יאוחר מה־23 לאוקטובר.

אפשר להצמיד להחלטת הדחייה נימוק משפטי כפי שעשו השופטים — לאפשר לשר המשפטים יריב לוין להגיש תצהיר תשובה בנוסף לתגובה המקדמית שהגיש. ואפשר גם להסביר את ההחלטה ב"ניהול סיכונים" מצד בית המשפט שמצא הזדמנות להימנע מגידוף צפוי של כבוד השר. לא נורא, לוין ימצא כבר משהו אחר.

להבדיל מהדיון על ביטול עילת הסבירות, כאן מדובר בקטגוריה משפטית שונה לגמרי. אין כאן שאלות חוקתיות כבדות משקל מסדר הגודל של ביטול חוק יסוד. מדובר בסך הכל בסירובו של שר המשפטים לכנס את הוועדה לבחירת שופטים.

1. היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה סירבה להגן על הסירוב מהטעם הפשוט - שהחוק, הצורך הדחוף במינוי שופטים והשכל הישר - מחייבים את כינוס הוועדה. ומהטעם הפשוט הנוסף שסירובו של לוין טובל כששרץ בידו. הרכב הוועדה לא מאפשר לו לשלוט בה.

"בשביל מה לנו ועדה אם אנחנו לא שולטים בה", חוזר כאן הנרטיב המפורסם שטבעה בזמנו מירי רגב והפך לעקרון המנחה של הממשלה: בשביל מה לנו שלטון אם אנחנו לא עושים את כל מה שבראש שלנו.

בהרב־מיארה איפשרה ללוין להצטייד בייצוג פרטי, והוא שכר את משרד שלם־כרם. חמישה עורכי דין חתומים על התגובה המקדמית, שאיך לומר, במקרה הטוב רחוקה מלשכנע, במקרה הפחות טוב היא מניפולטיבית. היא מתארת את השר כשוחר דיאלוג שזקוק לעוד קצת זמן כדי להגיע לפשרה.

"רגעים אלו של האומה הינם הרי גורל. קשה להפריז בחשיבותם ההיסטורית", נכתב בפאתוס בתגובה, ופניהם של השר והממשלה הם "לקיום דיאלוג חברתי־פוליטי־חוקתי מעמיק, באמצעות משא ומתן קונסטיטוציוני". והכל "על מנת לאפשר הגעה להסכמה רחבה בעם בקשר עם הרכב הוועדה לבחירת שופטים". ולכן, כך נכתב בשם לוין, "החליטו שר המשפטים והממשלה להימנע מקידום חד־צדדי של הצעת החוק לשינוי הרכב הוועדה".

2. על הצוואר מונחת, מוכנה לקריאה שנייה ושלישית, הצעת החוק להעברת השליטה בוועדה לידי הקואליציה. והנה קמו העותרים (יש עתיד, התנועה לאיכות השלטון, טל אורון ואחרים) כדי לנצל את טוב לבו "הפייסני" של השר ולכפות עליו באמצעות בג"ץ למנות שופטים בשיטה הנוכחית. "אין לעשות שימוש בהליכים משפטיים בחוסר ניקיון כפיים, תוך ניסיון לגרור את בית המשפט הנכבד בעל כורחו לתוך מו"מ קונסטיטוציוני אשר אין לו בו חלק", נכתב בתגובה.

השר הוא "בעל הסמכות הבלעדית לכינוס הוועדה", נטען בתגובת לוין. קבלת טענה זו משמעותה שמינוי שופטים כפוף לווטו בלעדי שלו. אין אבסורד גדול מזה. משמעותו היא שתפקודה התקין של הרשות השופטת תלוי לחלוטין ברצונו של השר. ולאבסורד הזה מצורף נימוק אבסורדי לא פחות - הסמכות הבלעדית הזו נועדה לאזן את "הרוב המובנה של המשפטנים בתוך הרכב הוועדה".

היועמ"שית סבורה שסמכות השר לכנס את הוועדה ולבחור שופטים אינה סמכות רשות אלא סמכות חובה. ויש להפעיל אותה מיידית ולמנות שופטים חסרים

לעיבוי "דיקטטורת" השר, הוסיף שמחה רוטמן לחוק היסוד שמבטל את עילת הסבירות את שכבת ההגנה החוקתית שנתפרה במיוחד לידידו ושותפו השר לוין. זאת, כאשר חיסן במפורש מהגנת בג"ץ גם "החלטה להימנע מהפעלת כל סמכות".

חשוב להבין את המשמעות. נניח שהכנסת חוקקה חוק להגדלת סיוע לנכים או ניצולי שואה. ביצוע החוק הוא בידי שר הרווחה, והשר מסרב לבצע — לא ניתן יהיה לאכוף עליו באמצעות בג"ץ להפעיל את הסמכות ולבצע. כאן נפגשות שתי העתירות — לכינוס הוועדה ולביטול חוק עילת הסבירות. המשמעות האמיתית של החוק הזה הוא לא רק פטור מסבירות לשרי הממשלה, אלא גם פטור מביצוע חוקי הכנסת.

3. זו בדיוק עמדת היועמ"שית - סמכות השר לכנס את הוועדה ולבחור שופטים אינה סמכות רשות אלא סמכות חובה. ואת הסמכות הזו חובה להפעיל כשנוצר צורך עובדתי־אובייקטיבי במינוי שופטים. והצורך הזה נוצר לאחר שהוועדה לא כונסה מאז אפריל 2022 ועד סוף 2023 צפויים להיות 53 תקנים פנויים. הצורך הזה נוצר בגלל העומס המתגבר שבו כל שופט ורשם מקבל לטיפולו מדי שנה כ־1,000 תיקים חדשים.

את לוין כל זה לא מעניין. הוא משועבד לאג'נדה שלו להחריב את הדנ"א הנוכחי של מערכת המשפט. הוא אטום מלראות את עשרת המינויים האחרונים לבית המשפט העליון, מינויים שמחייבים הסכמה והידברות, מינויים שהיו מופת של איזון בין ליברלים לשמרנים, חילונים ודתיים, אשכנזים ומזרחים, גברים ונשים.

הנה הרשימה: יוסף אלרון, דוד מינץ, יעל וילנר, ג'ורג' קרא, אלכס שטיין, עפר גרוסקופף, רות רונן, יחיאל כשר, גילה שטייניץ־כנפי וחאלד כבוב.

את הרכב הוועדה הנוכחית, לוין מתעב בגלל שיש בה רוב למשפטנים ומיעוט לפוליטיקאים. וגרוע יותר — כרגע אין לו רוב בוועדה. מבחינתו קיימות רק שתי אפשרויות. או להכפיף את הוועדה לשליטת הפוליטיקאים - הקואליציה במקרה הגרוע, הכנסת במקרה הפחות גרוע - או לא לבחור בכלל שופטים. האם זהו שר סביר שטובת הציבור לנגד עיניו?

נניח שניתן להבין את חשיבות המאבק הזה על דמותו והרכבו של בית המשפט העליון, אבל למה ציבור המתדיינים בטבריה, בת־ים, ירושלים ובאר שבע צריכים לסבול מהמחסור הגובר בשופטי שלום ומחוזי.