אילנה אפרתי עם המיצב שיצרה. "בעיניי זה אקט אמנותי וקיומי" | צילום: Luca giuliv
בחזרה לדרך הטבע: האמנית אילנה אפרתי מנהלת דיאלוג אמנותי עם הסביבה
האמנית והמעצבת אילנה אפרתי החליטה לשקם שדה מזוהם ליד ביתה באומבריה שבאיטליה. את חזרתו לחיים היא חוגגת במיצב מרהיב
"אני מוצאת הרבה שלווה בשדה שמשמש לי מקום השראה ומפלט", אומרת מעצבת האופנה והאמנית אילנה אפרתי בשיחה איתה מאומבריה, איטליה, שם היא מתגוררת בשנים האחרונות. לקראת השנה החדשה יצרה בביתה שם מיצב יפהפה שרוח אופטימית נושבת ממנו. המיצב הקרוי "שברירי" כולל 28 מסגרות עץ המשמשות במקור לייצור דבש בכוורות, מחוברות ותלויות זו בזו כפסיפס שכל חלק ממנו הוא שלם. יחד, היא אומרת, הן יוצרות מחווה לשדה ששוכן בזיכרונה. "זו מעין סגירת מעגל עבורי. בילדותי ביליתי שעות בשדה בר ליד הבית שלי בשיכון דן. זה היה לי מקום מפלט שבו יכולתי לתת דרור למחשבות שלי ולסקרנות שלי".
כבר שנים שאפרתי מנהלת דיאלוג אמנותי עם הסביבה. היא היתה מחלוצות האופנה האיטית בארץ עוד לפני שקראו לזה כך כשייצרה במשך ארבעה עשורים בסטודיו שלה ברחוב דיזנגוף בתל אביב קולקציות קטנות בסגנון מינימליסטי. בהמשך עברה לחיות באיטליה ועסקה בטקסטילים ובצביעת בדים בפגמנטים מצמחיית היער שליד ביתה, ובנוסף השתתפה בתערוכות קבוצתיות באיטליה ובארץ. היום היא עוסקת בחקלאות ביודינמית באיטליה, ויוצרת אמנות שמושפעת מהטבע. "מאז עברתי להתגורר באיטליה, נהפכתי למין מיסיונרית של הטבע המושפע מהתרבות המקומית ושינויי האקלים".
ההיקפים חסרי התקדים של אסונות טבע ואירועי קיצון שהתרחשו בכדור הארץ הביאו אותה, לדבריה, ליצור את המיצב האופטימי הזה, לחגוג את חלקת שדה הבר שאותו היא מטפחת כבר 20 שנה ושימש בעבר חקלאות תעשייתית ומרוססת כימיקלים רעילים. "כשבאתי לשדה כל צמחי הבר בו חוסלו, לא היו בו דבורים ולא פרפרים. כל המערכת הביולוגית נהרסה". במשך שנים הותירה אפרתי את האדמה לא מעובדת. ולאט לאט השדה שינה את פניו, עשבי הבר חזרו לצמוח בו, והמערכת הביולוגית התעוררה. בצד החורש הים־תיכוני שתלה שם בשיטות גידול מסורתיות ואורגניות גם כרם וגן ירק שנהפך במשך השנים לשופע בפרי. היום שוב מתקיימים בו בהרמוניה כל הצמחים והחרקים. "זה אירוע אופטימי ואוניברסלי בעיניי".
את המיצב אפרתי יצרה מחלקי צמחים שליקטה במשך השנים בחודשי השנה השונים, ואז ייבשה, ולמרות תהליך ההתנוונות וההתכלות שלהם הם ספוגים ביופי. בפעולות ביתיות עמלניות כמו אריגה ותפירה היא טיפלה בענפים, בעלים העדינים, ובעזרת חוטים הצבועים מפיגמנטים של צמחי השדה יצרה מעין נוף מתוך הנוף במסגרות העץ. לכל מסגרת יש סיפור, כל מסגרת מעבדת את פני השטח מחדש. לדבריה, זו מטאפורה לשבריריות מערכות הטבע שמרכיביהן תלויים זה בזה ליצירת איזון. "באיזה עולם אנחנו רוצים לחיות? המערכת שאנו חיים בה תלויה בחרקים הקטנים ולא נוכל לחיות בלעדיהם ובלי צמחי הבר שהם חלק מהעושר של האדמה". בפעולותיה היא "מבקשת לרפא ולתקן את הנזקים שאנו מחוללים בעודף הצריכה של האופנה המהירה והחומריות המודרנית. בעיניי זה אקט אמנותי וקיומי".