אמיליה קלארק מ"משחקי הכס" במחזה "השחף". ביקורות טובות | צילום: Marc Brenner
השחקנים הגדולים של נטפליקס כובשים את הבמות בלונדון
אמיליה קלארק מ"משחקי הכס", ג'ונתן ביילי מ"ברידג'רטון", דיוויד הרבור מ"דברים מוזרים" ופיבי וולר־ברידג' מ"פליבג" כובשים עכשיו את במות הווסט אנד. אחרי שנתיים של סגר בקורונה, זה בדיוק מה שהתיאטרון הלונדוני היה זקוק לו כדי להתאושש. "תחיית המתים שלנו פשוט לא תיאמן. הרבה בזכות הכוכבים", אומרים שם
"אני כאן כי אימלדה סטונטון לא היתה פנויה", אומרת לקהל כוכבת הטלוויזיה הבריטית קרוליין קוונטין בפתח הקומדיה המרנינה "ג'ק אבסולוט טס שוב" (ראו המלצה בנפרד) שעולה בתיאטרון הלאומי של בריטניה, "וכי הלן מירן אמרה שתסכים לעשות את התפקיד רק כשתהיה זקנה".
התיאטרון בלונדון, מסחרי ומסובסד כאחד, ממשיך לשמש כסוג של פלנטריום, מצפה כוכבים לחובבי שמות ופרצופים מפורסמים. לצד כוכבני ריאליטי מקומיים ואפילו ספורטאים שמשתלבים בהצגות ומושכים צופים בריטים, מנסים המפיקים ללהק כמה שיותר כוכבים בינלאומיים, כדי להביא לאולמות כמה שיותר קהל, וכמה שיותר תיירים בימי הפוסט־קורונה. לפעמים זה רק כדי "לפתוח הצגה", בעגה המקצועית, כלומר להעלות הפקה על פסים עסקיים בריאים ולבנות לה מוניטין, ואז ממשיכים עם שחקנים פחות מוכרים (ופחות יקרים), כמו מה שקרה למשל בהפקה של "קברט", שנפתחה בנובמבר 2021 - 609 ימים אחרי הסגר הממושך הראשון, כשהווסט אנד עמד בסכנת כיליון אמיתית. הכוכבים המקוריים, אדי רדמיין וג'סי באקלי, עזבו מזמן את ההצגה, אבל היא ממשיכה למלא אולמות גם בלעדיהם. לא לכל ההצגות יש מזל כזה כמובן, ולא תמיד הליהוקים משתלמים כלכלית ואמנותית. היו מקרים של סלבריטאים שלא עמדו בדרישות הקוליות של שמונה הופעות בשבוע במחזות זמר, למשל, איבדו את קולם והכעיסו את הקהל שבא לראות אותם במיוחד ונאלץ להסתפק במחליפים.
לפעמים השמות הגדולים לא מספקים את הסחורה. דניאל קרייג ב"מקבת", לא פחות (מחזה שהפיל חלל גם את קלסי גרמר מ"פרייז'ר" שמימן הפקה לעצמו והפסיד הכל), וג'וליה רוברטס התרסקו ביקורתית בברודוויי, שלא לדבר על השחיטה הלא כשרה שספגה מדונה בתפקיד הראשי במחזה שעלה בלונדון 2002. בעיה נוספת עם כוכבים מאז'וריים היא הזמינות שלהם. רובם יכולים להתפנות לחודשיים־שלושה לכל היותר, ואם ההפקה לא מכסה את עצמה כלכלית או מניבה רווח מובהק בפרק הזמן הזה, לא תהיה הזדמנות נוספת לעשות זאת.
אבל כשזה עובד, זה עובד בכל הכוח. כוכבים של נטפליקס, כמו ג'ונתן ביילי מ"ברידג'רטון" ודיוויד הרבור מ"דברים מוזרים", הביאו לתיאטרון קהלים שלא פוקדים אותו בדרך כלל, על גב הסדרות שלהם, שהיו חמות עדיין. "בית משוגעים", דרמה משפחתית אמריקאית עם ביל פולמן כפטריארך גוסס והרבור כבנו המעורער נפשית (ואולי שפוי יותר מכולם), עלתה ממש במקביל לסוף העונה הרביעית המדוברת של "דברים מוזרים", שהפרק האחרון שלה הביא לקריסת השרתים של נטפליקס מעומס צופים להוטים. זה שירת להפליא את ההצגה, שתעבור כנראה גם לברודוויי. גם רעייתו המפורסמת של הרבור, אגב, הזמרת לילי אלן, הביאה קהל רב למחזה האימה "2:22" (ראו המלצה), וכמו במקרה של "קברט", ההצגה המשיכה לרוץ ולהצליח גם אחרי שפרשה ממנה, בכוח הבאזז החיובי והביקורות האוהדות.
אמיליה קלארק, חאליסי מ"משחקי הכס", חזרה לחוויה מתקנת בתיאטרון (אחרי שנטבחה ביקורתית בברודוויי, כשכיכבה ב"ארוחת בוקר בטיפאני'ס" ב־2013) בתפקיד נינה ב"השחף". הפוסטר מכיל את פניה בלבד, וההצגה (שיורדת בשבוע הבא) היא סולד אאוט, גם בזכות הבמאי העולה ג'יימי לויד, שלפני כן ביים את "סיראנו דה ברז'רק" עם ג'יימס מקאבוי בתפקיד הראשי, אבל בעיקר בזכותה. הביקורות שקיבלה קלארק הפעם, אגב, היו סבירות ברובן.
קווארד וצ'כוב לבדם אינם מבטיחים מכירת כרטיסים, אבל גם שייקספיר לא, למרבה הצער. לכן לוהקה בתיאטרון הלאומי לתפקיד הראשי ב"מהומה רבה על לא דבר" כוכבת הטלוויזיה הבריטית קתרין פרקינסון (שלא מזמן פורסם כי תיכנס לנעליה של דנה מודן בעיבוד בריטי לסדרה "ככה זה").
צדק פואטי גדול נעשה לפיבי וולר־ברידג', שהיתה שחקנית אנונימית כשעלתה עם הצגת היחיד שכתבה "פליבג", בפסטיבל אדינבורו לפני עשור, וחזרה לווסט אנד כמנצחת וככוכבת מעוטרת, עם אותה הצגה בדיוק.
אחרי ליהוקים שהיו בגדר "אירוע" מהשנים האחרונות, כמו זה של בנדיקט קאמברבץ' ב"המלט" או הלן מירן שחזרה לתפקיד המלכה אליזבת ב"The Audiance", או ליהוק הליהוקים משנות ה־80, של אליזבת טיילור וריצ'ארד ברטון ב"חיים פרטיים" של נואל קווארד, כשכל העולם פחות או יותר נהר לתיאטרון כדי לראות את אחד הזוגות המפורסמים ביותר בהיסטוריה של הכוכבים משחק את אחד הזוגות המפורסמים ביותר במחזאות המודרנית; ואחרי ששמות כמו רואן אטקינסון, גלנדה ג'קסון, אנדרו גרפילד וקייט בלאנשט תפסו במה בווסט אנד, מותר לשאול את אנשי המקצוע האם כוכבים הם ערובה בטוחה להצלחה.
ג'וליאן בירד, מנכ"ל חברת תיאטראות לונדון ובריטניה, אמר בראיון לכתב העת "The Stage": "סגירת התיאטראות הכפויה בזמן הקורונה הביאה לחשיבה מחודשת על עתיד הווסט אנד, וגם לחידוש ולשיפוץ פיזי של רבים מהאולמות והתאמתם למאה ה־21, עם מערכות מיזוג אוויר משוכללות וכדומה. דבר שלא ייעלם בעתיד הנראה לעין הוא הצמא של קהל לכוכבים ולשמות גדולים. אין תעודות ביטוח במקצוע הזה, אבל הפקה עם שמות מוכרים תמיד תמכור יותר כרטיסים מהפקה ללא כוכבים, אלא אם כן זה 'עלובי החיים' או 'מלך האריות'. הבשורה הטובה היא שהווסט אנד חוזר לעצמו בצעדי ענק. עם חזרת התיירים לעיר, תפוסת האולמות והביקוש לכרטיסים מתחילים להזכיר את המספרים של טרום המגפה, כשההכנסה השנתית הממוצעת של תיאטראות הווסט אנד עמדה על קרוב ל־800 מיליון ליש"ט עם תפוסה ממוצעת של 80%, כמו ב־2019. אנחנו עדיין לא שם, אבל תחיית המתים שלנו פשוט לא תיאמן. הרבה בזכות הכוכבים, והקהל הוא כוכב בפני עצמו".
המלצות תיאטרון בלונדון לנופשים בחגים
"ג'ק אבסולוט טס שוב": ההצגה הכי מצחיקה בעיר, באדיבות התיאטרון הלאומי הבריטי, שנחשב לטוב בעולם. קומדיה מטורללת שהיא גם שואו ענק, עם נאמבר מוזיקלי אחד שמעיף את התקרה. עיבוד מודרני למחזה מ־1775, שהפעם מלווה טייסים במלחמת העולם השנייה בקרבות אוויריים ובמאבקים רומנטיים. עונג צרוף.
"2:22": להיט אימה/מתח פסיכולוגי על אנשים שלא מאמינים ברוחות רפאים, לאנשים שלא מאמינים ברוחות רפאים, שהוא מעין "מי מפחד מווירג'יניה וולף" עם (איך ניחשתם?) רוחות רפאים. דברים מוזרים מתרחשים בבית אחד כל לילה בשעה 2:22. הקאסט צעיר וסקסי, המחזה מפתיע באיכותו והסוף לא פחות מגאוני.
"GOOD": דיוויד טננט ("ברודצ'רץ'", "דוקטור הו") חוזר לווסט אנד במחזה עוצמתי שמוצג בפרסומים המוקדמים כ"אזהרה בת זמננו", בתפקיד פרופסור גרמני על רקע עליית הנאצים.
"ללכת עם הרוחות": גבריאל ביירן ("בטיפול") בהצגת יחיד המגוללת את סיפור חייו.
"EUREKA DAY": הלן האנט ("משתגעים מאהבה", "הכי טוב שיש") במחזה אמריקאי על מגפת חזרת שפורצת בבית ספר יסודי ומציתה מלחמה בעד ונגד חיסונים. נשמע מוכר?
"INTO THE WOODS": לחפצים בקפיצה קטנה מחוץ ללונדון, המיוזיקל לכל המשפחה (בערך) של סטיבן סונדהיים המנוח, על עולם של אגדות שמתעורר לחיים, זוכה להפקה מרהיבה בבימויו רב הדמיון של טרי גיליאם מחבורת מונטי פייתון (שבשל תקינות פוליטית, מפיקים סירבו להעלות אותה בלונדון בגלל הערות טרנסופוביות שגיליאם הסתבך בהן), וההצגה מוצגת בבאת’.