סליל מכוון: מכירות הקסטות מזנקות לשיאים חדשים

ברוכים הבאים לבלתי צפוי - הקלטת חוזרת (צליל של שריטה על תקליט ויניל ונמשיך). הסליל העטוף בקופסת פלסטיק ששימח דורות של חובבי מוזיקה עד סופו הרשמי ב־2010, כאשר סוני הפסיקה את ייצור הווקמן - שוב איתנו.

לפי נתוני חברת Luminate, היקף המכירות של קלטות מוזיקה כמעט הוכפל בין 2020 ל־2021 וזינק מ־173 אלף ל־343 אלף בארצות הברית בלבד. על פי המספרים שנאספו עד אמצע השנה הנוכחית נמכרו כ־215 אלף קלטות בארה"ב, שמשקפים קצב גידול שנתי של 25% לעומת 2021.

אחת הסיבות שהועלו כהערכה לסיבה לכך היא הצלחת העונה הרביעית של הסדרה "דברים מוזרים" של נטפליקס, שכל עלילתה מתרחשת בשנות השמונים, ושחקנית מרכזית בעלילה היא קסטה עם שירים של קייט בוש. אבל בבריטניה, למשל, הטרנד התחיל הרבה קודם. על פי ה־BPI, גוף המייצג את תעשיית המוזיקה הבריטית, ב-2018 נמכרו בבריטניה כ־50 אלף קסטות, ב־־2019 נמכרו כבר 80 אלף קסטות, ב־2020 כבר נמכרו 157 אלף קלטות, והמספר קפץ ב־13% נוספים ל־185 אלף ב־2021.

מגמת הנוסטלגיה בתעשיית המוזיקה היא לא חדשה, אבל הפעם יותר קשה להסביר אותה. זה התחיל עם תקליטי הוויניל שהפכו למצרך כה מבוקש שחברות המוזיקה החלו בייצור והפצה מחדש שלהם אחרי עשרות שנים שבמהלכן התקליטור (קומפקט דיסק) הפך למדיום העיקרי להפצת מוזיקה. כיום, כל אמן שמכבד את עצמו מפיץ את המוזיקה שלו גם על גבי אלבומים. בבריטניה לבדה נמכרו כ־5.3 מיליון אלבומי ויניל ב־2021. אמנם מדובר לרוב באמנים קלאסיים, מאבבא ועד לד זפלין, אבל גם אדל, טיילור סוויפט ואד שירן הוציאו תקליטים.

גם בארצות הברית המכירות זינקו בהיקף כזה שמדובר ביותר מתופעה איזוטרית, וזה 15 שנה שהיקפי המכירות של אלבומי הוויניל נמצאים בעלייה מתמדת. ב־2021 נמכרו בארה"ב תקליטים בהיקף של מיליארד דולר - זינוק של 61% ביחס לאמצע שנות ה־2000. למעשה הפעם האחרונה שתקליטי ויניל מכרו בהיקף הזה במדינה היתה ב־1986, בתחילת עידן הדיסקים.

אבל תקליטי הוויניל מספקים משהו שאולי לא ניתן למצוא במוזיקה בפורמט דיגיטלי - כגון צליל יותר חם או פורמט בעל עניין אמנותי. זה רחוק מלהיות מצבן של הקסטות. אף חובב מוזיקה לא התלהב אי פעם מהאיכות המוזיקלית של קסטה, שבאמת אין לה כל יתרון שמתבטא בסאונד מוזיקלי משובח.

קסטות היו רק אמצעי להעברת מוזיקה בין חברים, ובעיקר כדי לצרוך מוזיקה בדרכים - באוטובוס או בטיול. ה־DJ, שנולד בעידן הוויניל, יצר קסטות אוספים מהמיקסים שלו כדי למכור אותן. אבל אז הגיעו האייפוד עם אייטיונז ואפל מיוזיק, ספוטיפיי, יוטיוב - והמיקסטייפ הפך לפלייליסט.

טרנד הקסטות לא נעלם מעיני האמנים הנוכחיים ומקבל מהם חיזוק. טיילור סוויפט ובילי אייליש, למשל, הוסיפו גם את הקסטות לשלל הפורמטים שעל גבם מופצים האלבומים שלהן השנה. אבל מאיפה הקסטות האלה מגיעות? יצרניות הקסטות הפסיקו לייצר אותן לפני שנים רבות, בנוסף גם הנגנים - ממערכות הדאבל קאסט של Aiwa ו־JVC ששלטו בעולם, עבור דרך הנגנים הייעודיים למערכות סטריאו וכמובן הטייפים הניידים בסגנון הווקמן - כבר לא מיוצרים.

היצרנים גם הם שמים לב לטרנד ומגדילים את הייצור כדי לעמוד בביקוש. בבוצואנה הוקם מפעל ענק לייצור קסטות ב־2011, אבל לא רק במדינות מתפתחות: בארה"ב חברת National Audio Company מספקת את הקלטות של אייליש וסוויפט, והעסקים שלה פורחים. בצרפת הוקם לחברה האמריקאית מתחרה עם מפעל אפילו יותר גדול, Mulann, שהמפעל שלה בחבל בריטני בצרפת עבר לא מעט טלטלות בשנים האחרונות.

החברה הצרפתית שחזרה לייצר סלילי הקלטה לקלטות ב־2016 והקימה מותג פרחה במשך שלוש שנים עד 2019, אבל אז הגיעה הקורונה ועסקיה התרסקו. בסוף 2020 היא ניצלה בזכות רכישתה בידי קבוצת משקיעים בריטים שנקראת Britford, עסקה שהושלמה במרץ 2021. היא כעת משווקת את מוצריה תחת המותג Recording The Master. באופן לא מפתיע החברה גם החלה לייצר בעצמה ווקמנים.

ומה לגבי כלים להאזנה לקסטות? ובכן, כשיש שוק וביקוש למדיה - כמובן שהיצרנים יספקו גם את ההתקן שינגן אותו. ישנן יצרניות שמעולם לא הפסיקו לייצר טייפים כגון Teac האיקונית שעדיין מציעה נגן קסטות למערכות סטריאו (למעשה, זהו דגם שלא ממש עבר שינויים מאז הושק לפני כ־30 שנה) או Tascam המספקת ציוד הקלטה לאולפנים ומוזיקאים בעיקר. אפילו סוני עדיין מייצרת טייפ ואפשר לרכוש אותו באמזון (אף שהוא משולב עם נגן דיסקים). בנוסף, יש גם יצרנים חדשים כגון Pyle או Crosley, וחברות כגון Retrospekt שמתמחות בחידוש של טייפים ישנים. מוצר אחד מפורסם שלה, למשל, הוא חידוש של הווקמן האיקוני של סוני - מוצר שזכה לזינוק בפופולריות שלו לאחר ששימש כאביזר עיקרי בסרט "שומרי הגלקסיה".

ומה קורה בישראל? נראה כי הטרנד עוד לא ממש התעורר. יש כמה חנויות שמחזיקות סטוקים של קלטות ריקות להקלטה. המחירים לא זולים אבל גם לא יקרים בטירוף, עבור קסטה ריקה בת 90 או 60 דקות של Maxell או TDK תשלמו כ־15 שקל, ועבור קסטת ניקוי לראש הקריאה תשלמו כ־50 שקל.

היקפי המכירות של קסטות כמובן רחוקים עדיין מלהפוך לאיום אמיתי על שירותי הסטרימינג של ספוטיפיי וחברותיה. מה לעשות, הצליל איום, רחשי הרקע לא נדירים והסלילים נשחקים מהר למדי. כל מה שהוביל להמצאת הקומפקט־דיסק עדיין שם. ובכל זאת, הנוסטלגיה הטמונה בקסטות כנראה מספיקה כדי להניע משהו אצל צעירים, שחוזרים לפתע להסתובב עם עיפרון זמין בכיס לגלגול מחדש של הסליל לתוך הקסטה. לפי נתוני חברת לומינייט שעוקבת אחרי הטרנד, כ־42% מהרוכשים של קסטות הם מילניאלים או צעירים יותר.

האם מדובר בבסיס מספיק לשוק מתפתח? התשובה לכך לא ברורה עדיין, מה שבטוח הוא שמחירי הקסטות כרגע בשמים כאילו לא מדובר במוצר נחות. בארה"ב מחירה של קסטה נע בין 8 ל־20 דולר, בדומה לתקליט ויניל, אף על פי שהפורמט עצמו לא מאפשר יותר מדי בסיס לעטיפה יפה כמו באלבומי הוויניל.

אבל זה לא מונע מאלבומים במהדורות מיוחדות להימכר כקסטות ב־250 דולר, כמו במקרה של הגרסה המוגבלת של "Future Nostalgia" של דואה ליפה או אפילו קסטה ב־420 דולר עבור הוצאה מחודשת לכבוד 25 שנים לאלבום הבכורה של Sublime. יש שיגידו שמדובר במחיר יקר עבור מוצר שמשמיע מוזיקה די בינונית באיכות של שנות התשעים - אבל את אספני המוזיקה או המעריצים המושבעים זה לא ישכנע