טכנולוגיה כריזמטית - הקשר בין הפוליטיקה למגזר ההייטק

בדיון הציבורי הנוכחי על הממשלה החדשה תעשיית הטכנולוגיה הולכת ומרימה את קולה. פעם אחת ב"מכתב ההייטקיסטים", שהזהירו מפני ההפיכה המשפטית המתוכננת, אחר כך הם נעו כקבוצה מובחנת וחדשה: "מחאת ההייטקיסטים", ובימים האחרונים משקיעי הון סיכון כבר הזהירו שאולי לא ישקיעו במדינה. אלו מעלים תהייה איך, אם בכלל, קשור המגזר למשבר העמוק בפוליטיקה הישראלית.

בזהירות מדודה, ובלי להמעיט בחשיבותם של גורמים כלכליים, חברתיים, דמוגרפיים ואחרים, יש להודות – הוא קשור. ישנו ההקשר הברור, המתועד והמוסכם למדי על פני מדינות רבות על פני כדור הארץ, שכולל את ההנחה שמהפכת המידע והתבססותן של רשתות חברתיות ייצרו אפשרויות פשטניות וזולות להפיץ מידע שגוי רב ובמהירות, תרמו לדעיכת העיתונות, הקטינו את האמון במוסדות ובשומרי הסף, והחלישו דמוקרטיות. אבל הקשר עמוק הרבה יותר מכך, והוא נוגע לא רק בשינויים הכלכליים והחברתיים שהמגזר מחולל במבנים כלליים, אלא גם לאופן שבו אימצו נבחרים ובירוקרטים בישראל תפיסות עולם ומנגנונים ששייכים למגזר כדי לפתור בעיות.

1. יש מדינות ויש מדינות

כשני עשורים שבויה מדינת ישראל בנרטיב "סטארט־אפ ניישן", מתפארת בטרנספורמציה שעברה מייצוא תפוזים לטכנולוגיה וביסוסה כמעיין נובע של כוח אדם איכותי. ההון הרב שהתעשייה מייצרת או מושכת נהוג להימדד ולהתפרסם בחיוביות אובססיבית, פעמים רבות על חשבון מגזרים אחרים לא פחות חשובים, מה שתורם עוד יותר לתשומת הלב הקיצונית לה הוא זוכה. אין כמובן שום רע בפיתוח, טיפוח או גאווה כללית בתחום מניב או יוצא דופן, אך הדומיננטיות שמגזר זה תפס בציבוריות הישראלית לא רק שולט בכותרות העיתונים, אלא גם חלחל מעלה. והיום ניתן לזהות רעיונות, תפיסת עולם ודרך פעולה שמגזר זה מקדם בשיח ובמעשה הפוליטי והציבורי כל הזמן.

העקרונות הבסיסיים מאחורי התנהגויות אלו מגיעים מעולמות הטכנולוגיה וכוללים שלושה רכיבים: לפתור, לחדש ולווסת. לפי המבקר יבגני מורזוב, עקרונות אלו מתווים את התפיסה ההגמונית שלפיה כל פעילות של המגזר היא כשלעצמה כוח חיובי בעולם, תחרותיות הכרחית כדי לפתח שירותים נוספים ושניתן למתן את כוחו של המגזר באמצעות כללים וחוקים. עם עקרונות אלו קל יותר להבין את הגישה הכללית לפיה כל טכנולוגיה – פטיש, כל בעיה – מסמר. וכל עוד יפרסו טכנולוגיות, הצלחה תבוא. ביג דאטה, אלגוריתם, ענן, מחשוב וכדומה, והופ הממשלה תחזיק בכוח, בידע ובמיומנות לפזר ולהקצות משאבים ביעילות ממש כפי שאמזון יכולה. זו משוואה שהמדינה משיתה על כל בעיה, באותו אופן "בלתי נמנע" ו"טבעי" לגבי כל טכנולוגיה, לא משנה אם הבעיות הן חברתיות ופוליטיות מורכבות הרבה יותר מכל אחת שתאגיד למטרות רווח מתמודד עמן. בכל זאת הנרטיב אותו נרטיב: אם הטכנולוגיה קיימת – אנחנו רוצים אותה, אם יש בעיה – נפרוס אותה.

משטרת ישראל מבקשת לחזק את כושר האכיפה שלה? היא פורסת מצלמות מצוידות בינה מלאכותית בכבישי ישראל ומתעדת באופן רציף את המרחב הציבורי; יש עומס על מערכת המשפט, הבריאות או הרווחה? נחפש כלים של בינה מלאכותית שיתעדפו תיקים לפי מדדים שנקבעו מראש; פרצה מגפה? נפעיל כלי לאיכון כל המכשירים הסלולריים על כל תושבי המדינה; יש מחסור במורים? נקדם מערך היברידי של לימודים; המערכת הפיננסית דורשת רפורמה? ניזום האקתון חגיגי לפתרון בעיות באמצעות טכנולוגיית הבלוקצ'יין.

מנגנונים אלו לא פועלים על כל המדינות ובאופן שווה. יש מדינות שבהן לא ניתן לאמץ, להטמיע ואז לפרוס בקנה מידה רחב טכנולוגיות חדשות על תושבי המדינה ויש מדינות שכן; יש מדינות שמייצרות מסגרות ברורות להגן על פרטיות התושבים ויש כאלו שלא; יש מדינות שבהן לא אפשרי לשתול אמצעי מעקב בטלפונים של חשודים בלי צו, ויש כאלו שניתן; יש מדינות שמתוות מדיניות לפקח על כל אלו באמצעות מומחים מהאקדמיה ושכבות הבירוקרטיה, ויש שנוהגות לבקש מאנשי טכנולוגיה מהמגזר הפרטי להוביל את התוכניות.

מה הבעיה בתפיסה הזו? היא כוללת פגמים אתיים רבים כמו הטיות, מידע מזויף וריכוז של כוח, נשענת באופן פסיבי על מנגנונים כלכליים כדי להשיג יעדים חברתיים ולא פחות חשוב – כוללת הבטחות מוגזמות לגבי הטכנולוגיה להציג פתרון שלם, ראוי או שבהחלט משרת את האזרחים, לא שררה או כוח. אימוץ שיטה פגומה שממילא לא נועדה לניהול מדינה מייצר ריק של אחריות, מקטין תשומת לב, מצמצם את הדמיון ואת היכולת לפתור בעיות באופן מורכב והוליסטי.

אבל זו אינה הבעיה היחידה. בחיבור מ־2012 שאל האנתרופולוג דיוויד גרייבר במגזין Baffler: "איפה המכוניות המעופפות? איפה שדות הכוח, מתקני הטלפורטציה, תרופות האל־מוות והמושבות על מאדים?" גרייבר תהה בסגנונו האופייני היכן העתיד שדומיין על ידי ז'ול ורן או "בחזרה לעתיד", מדוע אנחנו לא מקיימים את החיים שדמיינו לפני כל כך הרבה שנים.

2. טובים במעקב

הסיבה לאכזבה היא שהציפיות שלנו לגבי קצב השינוי הטכנולוגי הן פשוט לא מציאותיות. זו אינה טעות. מגזר הטכנולוגיה, כאמור, מתעקש לקיים ולהפיץ שני דברים מתחרים: גישה לפיה טכנולוגיה יכולה לפתור הכל, לצד הבטחות מוגזמות. הסיבות לכך רבות ומפותלות, קשורות למבנים כלכליים ופוליטיים, הקצאות הון ומעבר לפיתוחים טכנולוגיים שקשורים לציווי שוק חופשי ומבוזר, לא ציווי של קולקטיב ריכוזי. התוצאה פחות ממושלמת. כך אולי משקיעים מיליארדים במיזמים עם ערך קולקטיבי רב, למשל פיתוח תרופה לסרטן, אך משקיעים יותר ופריצות הדרך הגדולות יותר הן בפיתוח תרופות כמו פרוזאק או ריטלין כדי להבטיח שדרישות שוק העבודה לא ישגעו אותנו לגמרי. ואף שמיליארדי דולרים הושקעו בפיתוח אוטומציה, כל משרות המפעלים ייצאו והטכנולוגיות שנפרסו ראשונות ובהצלחה יתרה בעשורים האחרונים היו אלו שהוכיחו את עצמן טובות במיוחד למעקב, ניהול עבודה ושליטה חברתית. אנחנו יכולים אולי להתגאות באופן שבו מחשבים יצרו מרחב חדש של חופש, אבל חייבים לזכור שהם לא הובילו לאוטופיה של עולם ללא עבודה ופנאי רב, אלא יצרו בדיוק את האפקט ההפוך. שעות עבודה רבות יותר, משטרי עבודה נוקשים יותר והרס הביטחון התעסוקתי המסורתי.

העתיד שחברות הטכנולוגיה מדמיינות עבורנו והמדינה משכפלת אותו כפועל יוצא, כפול. הראשון אינו באמת עתיד, אלא ממד חלופי שבו סקייטבורד מעופף, מסעות לחלל העמוק ורובוטים מודעים לעצמם קיימים בזמן הלא ידוע. והשני הוא עתיד אוטופי שעומלים עליו כבר היום, אך למצער הוא רדוד מחשבה, תוצר של מאות מיליארדי דולרים שהושקעו לפיתוח עגלת סופר "חכמה", פלטפורמה להעסקת כוח עבודה זול מכל העולם, ארנק קריפטו חדש, אופטימיזציה של מודעות, כלים לניטור ומעקב אחר תנועת עובדים, גידול תרנגולות נקבות או אייפון חדש. היה עדיף אם היו משקיעים בלדמיין עתיד שבו יש יותר רופאים ויותר עובדים סוציאליים, לעובדים יש כוח מיקוח והם יכולים לנוע בחופשיות במרחב, ותושבים לא צריכים לחשוש שלא תהיה להם קורת גג (לא דולפת) מעל ראשם.