קוסמה. דיוקן עצמי | victoria miro david zwirner
אל האינסוף ומעבר לו: תערוכת יאיוי קוסמה תיפתח החודש במוזיאון ת"א
במכירה מוקדמת נחטפו כבר כמעט 100 אלף כרטיסים לתערוכה הרטרוספקטיבית, עצומת הממדים, של יאיוי קוסמה שתיפתח החודש במוזיאון תל אביב. קוסמה בת ה־92, מהאמניות החשובות בעולם, פיקחה בעצמה על ההקמה. התוצאה, באוצרותה החכמה של סוזן לנדאו, היא שובר קופות מטורף. אך גם מסע קסום, מרגש ואינטימי אל הילדות, מבעד לחדרי מראות אינסופיים ודרך שדות של דלעות מנוקדות ששום צילום באינסטגרם לא יוכל להעביר
את תערוכת הרטרוספקטיבה של האמנית היפנית יאיוי קוסמה במוזיאון תל אביב, שתיפתח בעוד שבועיים (15 בנובמבר), אפשר לצלם לכל הרשתות החברתיות — ותערוכותיה הן אכן הכי מצולמות בעולם — אבל אין סיכוי לחוות אותה דרך המסך. הפער, במקרה שלה, בין תמונה באינסטגרם לבין צעידה בין היצירות הוא בלתי ניתן לגישור ולא יעזרו אלף תיאורים.
זו הפעם הראשונה שאני חווה את החללים האופפים כל, ועוטפים כל ואינסופיים שלה, וזו פשוט חוויה מטורפת שלא לומר מרגשת עד כלות. כלומר, הייתי מוכנה להישאר ולחיות לנצח במיצב המראות החדש שהכינה במיוחד לתערוכה — ״אורו האינסופי לנצח של היקום מאיר את החיפוש אחר האמת״ — אבל נאלצתי לצאת אחרי דקה בדיוק (שבה רק הספקתי לצלם), על פי מדידה של סטופר מיוחד שהיה בידי השומרת (ושיהיה להם בהצלחה עם זה). אני צופה שהצפיפות והדוחק יהיו הבעיה המרכזית של התערוכה שכ־100 אלף כרטיסים נמכרו לה בתוך יומיים, וזו רק ההתחלה. הלוואי שאתבדה.
מכיוון שאני זכיתי להתארח במוזיאון במסיבת העיתונאים שהתקיימה השבוע ולהסתובב רק עם עוד כמה עשרות בני ובנות מזל בששת אולמות התצוגה — יכולתי להכניס את הראש לחדרי ההצצה (פיפ שואו) הנפלאים ולראות את דמותי משתקפת בתוך מעמקים אינסופיים של נקודות ודלעות, וכשהשומר בא ושאל "בשביל מה את צריכה להכניס את הראש", עניתי לו שכדי לראות את המעמקים חייבים. וכן, חייבים. אבל לא עם הטלפון הנייד, כי אם הוא ייפול לאחד ממעמקי הקוסמוס האלו, הוא ייבלע שם לעולמי־עד או שיקרה משהו הרבה יותר נורא — למשל, שאחת המראות בחדר הקסום תישבר.
בקומה התחתונה של הבניין החדש מצאתי את עצמי יורדת במדרגות הנעות היישר ליער ורוד, מנוקד בנקודות שחורות, של לשונות וזנבות של דרקונים, איברים רוחשים ורכים, עשויים בדים מתנפחים (כן, כמו במתנפחים של ילדים), ואחר כך למיצב ״גנו של נרקיס״ הכולל ציורים גדולי ממדים ובאמצעו 900 כדורי מראות (שהוצגו לראשונה ב־1966 בביאנלה של ונציה, שם פלשה האמנית למרחב המקודש מבלי שתוזמן, ומכרה כל כדור ב־2 דולר), והבנתי שהתערוכה הזו יותר מכל מחזירה את הצופים לילדות והופכת שוב, עבורי, את המפגש עם האמנות לחוויה ראשונית כמעט. דבר שלא הרגשתי מזמן.
אחרי החוויה החושית, שיחוו כנראה רוב הצופים, הם ייצאו ויספרו על זה בהתלהבות ויגידו, "ממממם, אולי שווה לבקר במוזיאון מדי פעם". מה שהופך אותה ליותר מעוד תערוכת קוסמה שוברת קופות ואינסטגרם, הוא מלאכת האוצרות המופתית של סוזן לנדאו, לשעבר מנהלת ואוצרת מוזיאון תל אביב, שבנתה את התערוכה הכוללת כ־250 עבודות באופן כרונולוגי, המייצר נרטיב והקשר ומבהיר לצופה כיצד יאיוי קוסמה היפנית בת ה־92 נהפכה למה שהיא היום — אחת האמניות החשובות בעולם, על כל ניסיונותיה המוקדמים, הנפלאים בציורים, קולאז׳ים, מיצגים, עבודות גוף ועבודות מחאה.
התערוכה מבהירה כיצד יאיוי קוסמה נהפכה לאייקון שהיא היום ולאחת האמניות המשפיעות בעולם, ומציגה את ניסיונותיה המוקדמים,הנפלאים
התערוכה מחולקת כך: בבניין הישן ובדרך לבניין החדש מוצגות עבודותיה המוקדמות (שיש המעריכים אותן יותר מאלו של התקופה המאוחרת): עבודות על נייר, קולאז׳ים קטנים ואינטימיים, עבודות קונספטואליות — למשל, השימוש בשטרות דולר קצת לפני אנדי וורהול, או קולאז׳ קטן ויפהפה עשוי מעוד ועוד מדבקות עם שמה — עבור דרך תחילת ציורי רשתות האינסוף שיצרה לאחר המעבר שלה לניו יורק, מיצגי גוף ניסיוניים, שדה הפאלוסים, ניסיונות בעיצוב רהיטי פאלוס ונעלי פאלוס (הנה המכנה המשותף שלה ושל לואיז בורז׳ואה: יראת הפאלוס בעקבות אמהות חרדות ששלחו את בנותיהן לרגל אחרי האב), וחדרי המראות הראשונים משנות ה־60.
אפשר להבין שקוסמה היתה בכל אחד מהצמתים המרכזיים של האמנות המודרנית והפוסט־מודרנית, ביחד עם כל הגברים הגדולים והמפורסמים של אותה התקופה, אבל לקח לה קצת יותר זמן להפוך לאייקון, כפי שלמוזיאון תל אביב לקח קצת יותר זמן להיות מנוהל רק על ידי נשים (במסיבת העיתונאים השתתפו המנכ״לית טניה כהן עוזיאלי, האוצרת הראשית מירה לפידות, אוצרת התערוכה סוזן לנדאו, אוצרת המשנה שחר מולכו והעוזרת לאוצרת נעמה בר־אור) — אבל הזמן הגיע.
קוסמה עצמה אמנם לא הגיעה, אך ממקום מושבה בטוקיו, בביתה שנמצא בבית חולים לחולי נפש, שם היא חיה כבר כמה עשורים בעקבות מחלתה, ואי אפשר, כמובן, בלי הפרט הביוגרפי הזה, היא ניהלה באמצעות הסטודיו שלה שמונה עשרה אנשים, את כל הקמת התערוכה ואישרה כל פרט. זו אחת התערוכות המקיפות של האמנית הזאת, שהציגה ומציגה בכל העולם, וכמובן אחת התערוכות החשובות והגדולות שהוצגו אי פעם במוזיאון תל אביב.
התערוכה, בעלות של מיליוני דולרים, לא היתה יכולה להתקיים ללא שיתוף הפעולה עם מוזיאון מרטין גרופיוס באו בברלין — שם התערוכה הוצגה באופן אחר לפני בואה לתל אביב (באוצרותה של סטפני רוזנטל) — ללא תמיכה של 30 נותני חסויות, וכמובן ללא ההתגייסות של מוזיאון תל אביב, בהובלתה של כהן עוזיאלי, שדיברה על החשיבות של תערוכה שכזו, במיוחד עכשיו בתקופה שלאחר הקורונה, ש״בה נראה שהקהל הישראלי צמא לחוויות מרגשות ואיכותיות״. עוד הוסיפה כי הפניית הזרקור לנשים אמניות גדולות, שבה החלה לנדאו בתערוכה של בורז'ואה, ״היא חלק מהמשימה המוצהרת שלנו ואנחנו ממשיכות את זה הלאה״.