הפריפריה זקוקה למיתוג, לא רק להטבות

ממשלות ישראל לדורותיהם, משנות ה-50 של המאה הקודמת ועד היום, השקיעו סכומי עתק בהטבות שונות שמטרתן הייתה למשוך אוכלוסייה בכלל ואוכלוסייה חזקה בפרט, מהמרכז לפריפריה. ניסיונות אלה, ברובם הגדול, לא הצליחו ואחוז המתגוררים בפריפריה עודנו קטן ביותר ביחס לאזור הביקוש במרכז הארץ.

לשם המחשה: אם במחצית הצפונית שלמדינת ישראל הצפיפות הממוצעת עומדת על כ-900 נפשות לקמ"ר, הצפיפות בחלקה הדרומי של הארץ הינה כ-30 נפשות לקמ"ר בלבד. ואם נתייחס רק לצפיפות באזור הביקוש במרכז הארץ, נגיע לאלפי נפשות לקמ"ר, מהגבוהות ביותר בעולם כולו.

לפרוטוקול: אינני, חלילה, נגד הענקת הטבות לרוכשי דירות בפריפריה. מדובר, לכאורה, בצעד מתבקש ממשלות ישראל לדורותיהן ניסו למשוך באמצעותן אוכלוסיות מהמרכז לעבר הפריפריה, ובמיוחד אוכלוסיות חזקות. היו, לדוגמא, שנים, שבהן נהנו תושבי הפריפריה מהלוואות ומענקי מקום מוגדלים, כמו גם הטבות ניכרות במס הכנסה, כולל אקדמאים, מהנדסים וכו'.

בפועל, נכון לשנת 2022, ההצלחה של הטבות אלה הייתה חלקית ביותר. מסתבר, למרבה הצער, שאין די באי אילו הטבות כלכליות, על מנת שהמוני זוגות צעירים ומשפרי דיור, יעקרו מסיר הבשר של מ"מדינת תל אביב" לעבר מרחבי הישימון של הנגב או הגליל המוריק. לשם כך היה על ממשלות ישראל להשקיע הרבה יותר בתעסוקה ותחבורה זמינה ונוחה, מה שלא כל כך קרה.

אולם, וזה אולם גדול, מעבר להנחות בדיור, ומעבר לקידום מקומות תעסוקה ומערכת היסעים המונית כהלכתה, קרה כאן לטעמי מצב אבסורדי, בו ככל שממשלות ישראל ניסו יותר לשווק את הפריפריה, כך גם גדל הפער המיתוגי והתודעתי בינה לבין "מדינת תל אביב" בפרט ואזור הביקוש במרכז הארץ בכלל.

לדוגמא: בשנות ה-70 וה-80 היה ניסיון לשנות את המושג "עיירות פיתוח" ולהחליפו ב"ערי פיתוח", כולל מענקים והטבות. היה זה ללא ספק ניסיון מעניין, אולם מעבר ל"סלוגן" היפה והמענקים הנקודתיים, הוא לא לווה באסטרטגיה מיתוגית ארוכת טווח של שינוי מסרים תודעתיים.

אייל בהרי | צילום: מאיר דקל

אחטא לאמת אם אומר שבעיה זו אופיינית רק למדינת ישראל. השוואה לעשרות מדינות מתקדמות בעולם, תראה תסמינים זהים גם בהן. לדוגמא, הפער התודעתי עצום בין מטרופולין ניו יורק במזרח וקליפורניה במערב לבין רוב רובה של ארצות הברית. או הפער בין המטרופולינים של לונדון ופאריז לבין הפריפריה של בריטניה וצרפת או בין מילאנו וצפון איטליה לבין דרומה.

דא עקא, מדינת ישראל שונה מאוד מכל הדוגמאות שצוינו לעיל בשני משתנים מובהקים:

ראשית, היא קטנה בעשרות מונים לעומת מדינות מערביות אחרות, מה שהופך אותה ב"הפוך על הפוך" להיות נוחה בהרבה לצמצום הפערים בין המרכז לבין הפריפריה.

שנית, היא גם מאופיינת בצפיפות אוכלוסין מהגבוהות בעולם ובגידול טבעי חסר תקדים, מה שעוד יותר אמור, לכאורה, להפוך את המרכז והפריפריה למקשה אחת.

על כן, לטעמי, קיימת כאן הזדמנות לצמצם באופן טבעי(!) את הפערים בין המרכז לבין הפריפריה, במהלך העשורים הקרובים. צמצום זה יתבצע לא רק באמצעות הטבות לדיור וקידום תעסוקה, אלא גם ובעיקר ברמה המיתוגית והתודעתית שתציג את ערי הפריפריה, מנוף הגליל וכרמיאל בצפון ועד לנתיבות ואופקים בדרום, כהזדמנות לא רק להגיע לדירה אלא גם ובעיקר להיות שותפים מלאים ליצירת חיים חדשים במקום עם עתיד.

אלה מסרים שעל מקבלי ההחלטות בממשלה לייצר כבר היום, ולא רק להתמקד בנתונים ומספרים של מחירי דיור, כי התמקדות בהם רק מחדדת תודעתית(!) את הפערים בין המרכז לבין הפריפריה. נכון.

אלה אינם מסרים שיעברו ביום אחד או שנה אחת, אולם על ציר של זמן הם יחלחלו היטב.

ולפרוטוקול: גם תל אביב, כשהוקמה ב-1909, לא הייתה "עיר עולם" מבוקשת כפי שהיא כיום.

חומר למחשבה למקבלי ההחלטות.

כותב המאמר אייל בהרי - מנכ"ל צים בהרי נדל"ן מקבוצת עדי צים אחזקות