ההדלפה מהעליון ממחישה: השופטים השמרנים מיישרים קו עם השלטון

ההדלפה לעמית סגל, ככל שהיא מדויקת, על פסק הדין הצפוי לגבי ביטול עילת הסבירות עשויה ללמד מאיזה צד של המפה היא הגיעה – מהשופטים השמרנים שמונו בידי איילת שקד וגדעון סער. אלה השופטים שמונו כדי לאזן, ובהמשך למסמס לגמרי את החטיבה הליברלית בעליון. והרבה יותר מכך: לשחוק למינימום, אם לא לגמרי, את תפקידו של בית המשפט העליון כמבקר אפקטיבי של השלטון, כחלק מרכזי ב"איזונים והבלמים" בשיטת הממשל שלנו.

בישראל, חשוב להזכיר, אין שום מגבלה אמיתית על כוחו של השלטון. לא כנסת, לא מבקר המדינה, לא שני בתי פרלמנט, לא בחירות אזוריות, לא כפיפות לאמנות בינלאומיות. שום כלום. שליטת הממשלה היא אבסולוטית, למעט שני מבקרים - המשפט והתקשורת. ואת שניהם מבקשת הממשלה לשתק ולהשתיק.

ההדלפה לסגל מלמדת עד כמה השופטים שנבחרו לעליון על המשבצת השמרנית הפכו למשתפי פעולה של הממשלה הנוכחית. ניקח לדוגמה את ההדלפה מהטיוטה שמיוחסת לשופט יחיאל כשר. מצד אחד הוא מבין לגמרי את הסכנה בביטול עילת הסבירות: "אין מדובר בחששות בעלמא ואין עסקינן ב'מכה קלה בכנף'. לא על עניין של מה בכך נאבקו מי שנאבקו, והתנגדו מי שהתנגדו לתיקון זה", הוא כותב ומצדיק בכך גם את תנועות המחאה וגם את מסוכנותו של התיקון. אבל, הוא ממשיך: "מלאכת חקיקת חוקי היסוד מצויה בסמכותה של הכנסת ולא של בית משפט זה". וזה פחות או יותר המכנה המשותף של השמרנים: בחוק יסוד אסור לגעת, גם אם ייכללו בו כל התועבות האפשריות. התקבעה בראשם של שופטים אלה התפיסה שחוק יסוד, כפרק חוקתי, הוא קדוש בדרגה של עשרת הדיברות לפחות ולכן אין בשום פנים ואופן להתערב בתוכנו.

הפוליטיקאים שמבינים היטב את חרדת הקדושה הזו של השופטים, החלו לחוקק כל קומבינה אפשרית ולהכתיר אותה כחוק יסוד. כך למשל, ממשלת החילופים, שבעבר הייתה מסתפקת בהסכם קואליציוני, גובשה בשנים האחרונות כחוק יסוד. כך גם עילת הסבירות, שאמורה להיות חלק מעילות המשפט המנהלי, אך הוצבה לאחר כבוד בחוק יסוד: השפיטה, רק כדי לעקור לשופטים את אחד מכלי העבודה החיוניים ביותר שלהם.

רצה הגורל שעקירת השן הזו נעשתה בתקופתה ובידיה של הממשלה הכי גרועה, הכי לא סבירה, בתולדות המדינה. ממשלת סמוטריץ'-בן גביר מבקשת להשתחרר מעולה של הסבירות. ואת זה מסרבים השופטים השמרנים להבין? ואם הם מבינים אז קצרה ידם מלהושיע, ולמה? רק כי השרצים האלה מוכשרים תחת הכותרת חוק יסוד.

חלק אחר של ההדלפה נוגע לחיפזון שכפתה כביכול הנשיאה אסתר חיות בכתיבת פסק הדין על מנת שתספיק – היא והשופטת ענת ברון – להשתתף בכתיבתו. כנראה שגם הקובלנה הבכיינית-שקרית הזו הגיעה לסגל מהשופטים השמרנים. הדיון בעתירה התקיים לפני 15 שופטים בראשות הנשיאה חיות. השאלה העקרונית שנידונה בו – עצם התערבות בחוק יסוד – מוכרת לעייפה, ואין שופט בעליון שכבר שנים לא חשוף לדילמה הזו שצצה כבר באינספור עתירות נגד חוקי יסוד.

ולגופו של עניין, עילת הסבירות עצמה. לא הודלף כמה שופטים מתנגדים לביטול העילה אלמלא נארזה בתוך חוק יסוד. נדמה שאז הרוב היה גדול משמונה נגד שבעה. השופט כשר היה מגדיל כנראה את הרוב כפי שעולה מההדלפה. ויש לי יסוד להניח שגם שמרנים נוספים מתנגדים לביטול העילה, אבל נבלמו על חומת חוק היסוד שקדושתו מגינה על השרץ מפני התערבות.

עצם ההדלפה היא שבירת כלים פנימית, בדיוק כמו שהסכמתו של השופט יוסף אלרון לשבור את ה'סניוריטי' ולהתמודד לנשיאות היא שבירת כלים פנימית. הנה עוד תרומה של המינויים השמרנים להכפפת בית המשפט העליון לממשלת נתניהו-לוין-סמוטריץ'. עם השופטים השמרנים האלה מובטחת הצלחתה של ההפיכה המשטרית גם בלי מרבית יוזמות החקיקה שכרוכות בה.

דעת הרוב בטיוטת פסק הדין כוללת את הנשיאה אסתר חיות, יצחק עמית, עוזי פוגלמן, עופר גרוסקופף, ענת ברון, חאלד כבוב, דפנה ברק-ארז ורות רונן. דעת המיעוט כוללת את השופטים יחיאל כשר, יוסף אלרון, נעם סולברג, יעל וילנר, אלכס שטיין, גילה כנפי-שטייניץ ודוד מינץ.