זה לא החינוך, אלא המשק: אסור לפרוץ את השכר

1. "בקונטקסט הנוכחי, המשאים והמתנים על השכר הפכו לגורם מכריע בתחזית הכלכלית. בהינתן הסיכון המוגבר של ספירלת שכר־מחירים, אני חושב שהממשלה הבריטית צודקת כשהיא נוקטת קו קשוח עם איגוד עובדי הרכבת. יש להעביר מסר חזק לציבור ולתקשורת: בעוד ש־8%–9% אינפלציה מהווה פגיעה גדולה בהכנסה הפנויה, היא מונעת בעיקר על ידי זינוקים של אנרגיה ומזון שבסופו של דבר ייפתרו. אם אנחנו רוצים שהאינפלציה תחזור לרמות הנמוכות של 20 השנים הקודמות, הדבר האחרון שאנחנו צריכים הוא עלייה קבועה ומאסיבית בהסכמי השכר במגזר הציבורי, אלא אם ניתן להצדיק אותה על ידי עליות מסיביות במידה שווה בפריון".

הציטוט הזה שייך לג'ים אוניל, מי שכיהן בעבר כשר האוצר הבריטי וכיו"ר גולדמן זאקס. דבריו של אוניל מסוף השבוע חשובים מכמה סיבות. הראשונה, התסיסה בגזרת יחסי העבודה במגזר הציבורי איננה תופעה ייחודית לכלכלת ישראל. השנייה, אסור בתכלית האיסור לנתק את הדיון של הסכם שכר כלשהו – במקרה שלנו עם המורים ובמקרה האנגלי עם עובדי הרכבות - מאותו הקשר שעליו אוניל מדבר. ב־20 השנים האחרונות חתימת הסכם שכר היתה בפשטות חתימת הסכם שכר עם קבוצת עובדים, אך זה כבר אינו המצב. השלישית, הסכמי שכר שנחתמים בימים אלו ישפיעו באופן מכריע על האופן שבו תיראה כל כלכלכה בעתיד הנראה לעין ("התחזית הכלכלית", כפי שאוניל מגדיר) בעיקר בכל הקשור לאינפלציה, גובה הריבית במשק, גובה המשכנתאות, ההכנסה הפנויה העתידית, הצריכה הפרטית ואפילו אפשר להרחיק לכת ולדבר על רמת אי השוויון במשק.

2. אי אפשר להבין את ההקשר שאליו מתייחס אוניל, בלי להכיר את הניתוח של הבנק המרכזי של הבנקים המרכזיים (ארגון ה־BIS שבו בנק ישראל הוא חבר פעיל והנגיד הישראלי אחד מבכיריו) בנוגע לאינפלציה החדשה, זו שפוקדת אותנו בימים אלה וכבר השתלטה על יותר מ־85% מהכלכלות המפותחות (המשקל הגבוה ביותר ב־40 השנים האחרונות). כלכלני ה־BIS רומזים כי אנו עלולים לעבור ממשטר של אינפלציה נמוכה, למשטר של אינפלציה גבוהה. לאינפלציה יש מנגנון אוטומטי של "חיזוק עצמי", כזה שאם לא עוצרים בנחישות הוא מכה שורשים עמוקים, ויותר קשה לרסן אינפלציה שאיננה תלויה בהתייקרות בסעיף כזה או אחר. היא זולגת לכל עבר ופרוסה על פני כל הסעיפים. ומה המסקנה העיקרית? "הליבה של מנוע האינפלציה היא האינטראקציה בין שכר ומחירים", הם קובעים באופן חד משמעי. במשחק החדש הזה ישנם כמה גורמים שמשחקים תפקיד חשוב. הראשון, הוא מידת הריכוזיות בקביעת השכר במשק ואופי המו"מ על השכר. המסר כאן ברור עבור ישראל, לבטח בכל הקשור לשכר במגזר הציבורי-ממשלתי: הכל מנוהל על ידי ההסתדרות והוועדים וככל שהתהליך יותר ריכוזי – כך גם הסיכון למעבר למשטר של אינפלציה גבוהה. ב־BIS הראו כי ביזור קביעת השכר וניהול המו"מ "הוא זה שסייע לירידה המתמשכת באינפלציה בעולם".

הגורם השני, והיותר חשוב, הוא השינויים המחזוריים (גאות או שפל), כלומר היחס בין הביקושים במשק לכוח היצור של המשק (היצע). גם בהקשר זה התחזית קודרת: רמת הביקושים במשק הישראלי גבוהה מאוד וזה ניכר כמעט בכל מקום ובכל תחום. העובדה שהישראלים יושבים על הר של 1.42 טריליון שקלים (במזומן ובפקדונות) מאפשרת להפוך את הביקושים האלו לרכישות של ממש. עודף ביקוש על היצע רק תומך בהעלאת מחירים ולוחץ עליהם. ויש גם גורם שלישי: "פסיכולוגיית האינפלציה". בני אנוש לא יכולים להפנות תשומת לב לכל תופעה ותופעה. הם מתעדפים. לכן במשטרים של אינפלציה נמוכה ישנה "התעלמות רציונלית" מהאינפלציה שלא זוכה לתשומת לב רבה מהשחקנים במשק. במשטרים של אינפלציה גבוהה, האינפלציה בפוקוס, היא הופכת לתופעה שמייצגת את כולם, כולם (יותר סקטורים) חווים אותה, ובצורה די דומה. "ככל שהאינפלציה עולה, היא הופכת לגורם מרכזי ורלוונטי יותר בקבלת החלטות של הסוכנים הכלכליים במשק", הם מסכמים. "בשורה התחתונה, האינפלציה העולה עלולה להצית מנגנון פנימי של חיזוק עצמי בפסיכולוגיה האינפלציונית הקיימת. כעת, כל הנורות האדומות נדלקו", מסביר יו''ר ה־BIS, פרופ' אגוסטין קרסטנס.

3. באוצר מבינים היטב את המסרים של אוניל והן של ה־BIS. כאשר הם מנהלים מו"מ עם מזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן דויד, הם כבר חושבים על מו"מ עם יו''ר ההסתדרות ארנון בר דוד, עם פרופ' ציון חגי (יו''ר הסתדרות הרופאים), עם אילנה כהן (הסתדרות האחיות) והרשימה עוד ארוכה, ייתכן כי הארוכה ביותר אי פעם. נכון לרגע זה, מספר סכסוכי העבודה ודרישות השכר בישראל – בשיא. לכן, מה שבן דויד תקבל איננו אירוע מבודד אלא סטנדרט: כמה קיבלתי לעומת מה שבן דויד קיבלה. ההסכם עם המורים – קבוצת השכירים הגדולה ביותר במשק – נאמד ב־2 מיליארד שקל בשנה במקרה הטוב. אלו סכומי עתק ובניגוד לשאר ההוצאה הממשלתית ברגע שהתוספת ניתנה, אין אפשרות לבטל אותה וגם לא לקצץ אותה במקרה של שינוי במחזור העסקים (כפי שצפוי להתרחש בהמשך).

הכל הולך הישר לבסיס ומונצח שם לצמיתות. למרות שהמצב הפיננסי של ממשלת ישראל מעולם לא היה טוב יותר (גירעון אפסי), המצב הנוכחי הוא זמני בלבד. הסכנה היא שהמספרים הזמניים המרנינים יכניסו את ישראל לגרעון עתידי עמוק וכעת גם למשטר של אינפלציה גבוהה שעלול לסבך את הציבור קשות: משבר פיסקלי בשילוב אינפלציה גבוהה זו מתכונת בטוחה לפגיעה בשירותים הממשלתים החברתיים אך גם בצריכה הפרטית וברמת החיים. מי שייפגע ביתר שאת גם במקרה הזה אלה החלשים ביותר. ועוד נקודה חשובה: ישנה הסכמה מקיר לקיר שמתן תוספות שכר לא מרוסנות במגזר הציבורי על ידי האוצר יזלוג לכל המשק וימסד את האינפלציה לתקופה ארוכה.

4. כאן נכנסת בכל זאת ההסתייגות של אוניל: "אלא אם ניתן להצדיק אותן על ידי עליות מסיביות במידה שווה בפריון". תוספות שכר שבעקבותיהן מתקבלת תוספת תפוקה הן מוצדקות גם מוסרית אך גם על ידי התיאוריה הכלכלית היבשה. אם תמורת תוספות שכר מערכת החינוך הישראלית – שניצבת בפני שוקת שבורה ותחת האיום להישאר בלתי מאוישת תשתפר ותגיע להישגים – זה יהיה שווה את המחיר.

הדרישות של משרד האוצר בהקשר הזה הן לא רק מוצדקות, אלא שהן המינימום שניתן לדרוש. תוספות השכר חייבות להיות מיועדות בעיקר למורים החדשים. אחרת לא ניתן לעצור את הנשירה של מורים חדשים וגם לא יחול כל שיפור ברמה. התאמה של לוח החופשות היא דרישה הכרחית: המצב הנוכחי שלפיו יש פער של 75 ימים (כולל החופש הגדול) בין לוח חופשות ההורים לזה של הילדים הוא בלתי נתפס: הורים עובדים חייבים למצוא פתרון לילדיהם במהלך יותר מ־30% מימי העבודה שלהם.

מי שכבר הוציאה את הערמונים מהאש היא לא אחרת מהיועמ"שית שכבר אישרה לממשלה הזמנית לשאת ולתת אך בכפוף למגבלות הקיימות בתקופת בחירות. לכן, צריכים לחתור להסכם מצומצם. המסקנה של אוניל וקרסטנס ברורה: כניעה של משרד האוצר דווקא בימים אלו עלולה להכריע לא רק את עתיד מערכת החינוך – שהוא חיוני בפני עצמו – אלא של כלכלת ישראל כולה ולא לטובה.