רוצים עוד 7,000 שקל לשכר? חכו להשקעה בתשתיות

אם עד שנת 2035 ממשלת ישראל תזניק את ההשקעה השנתית בתשתיות ב־4 נקודות אחוז מהתמ"ג כל שנה, תגדיל את ההשתתפות בכוח העבודה ב־8.2 נקודות אחוז (דבר שישקף כניסה מאסיבית של הערבים והחרדים) ותחתור לעלייה של 1.2% בפריון הכולל – השכר הממוצע של העובד הישראלי יגדל ב־7,000 שקל נוספים בחודש. כך עולה מדו"ח שהכינה השלוחה הישראלית של חברת הייעוץ הבינלאומית מקינזי.

בשורה התחתונה הדו"ח המקיף של מקינזי מגיע לנוסחת הקסם: ביצוע של שלוש ההגדלות יחד – בהשקעות בתשתיות, בתעסוקה ובפריון הכולל בהיקף שהוצע, יגדיל את התמ"ג לנפש ב־13.5 אלף דולר נוספים לאדם, מה שיזניק את השכר הממוצע בהיקף כפול מהותרת המצב הנוכחי על כנו (אז, התוספת תהיה של 3,500 שקל בלבד). את הדו"ח, שכותרתו, "נתיבים לשגשוג ולהאצת הצמיחה", חיבר מנהל השלוחה הישראלית, דיויד צ'ין.

כדי להבין את היקף האתגר שיעמוד בפני כלכלת ישראל ב־12 השנים הבאות, במקינזי גם חישבו כמה כסף הממשלה צריכה להשקיע כדי להגיע למספרי הקסם, והסכום מטלטל: כדי להדביק את פער התשתיות מול מדינות הייחוס תצטרך ישראל להשקיע כ־495 מיליארד דולר או 5% תמ"ג לאורך כל התקופה עד 2035, מתוכם כ־300 מיליארד דולר בתחבורה בלבד. אבל זה לא הכל: "ביצוע אופטימלי ידרוש גם ניהול קפדני מאוד, השלמה אפקטיבית של פרויקטים בלוחות הזמנים הרצויים חיונית כדי להמחיש לציבור, לבעלי האינטרסים בממשלה ולשותפים במגזר הפרטי שכדאי לצאת למיזמי תשתיות גדולים", נכתב בדו"ח.

הדו"ח של מקינזי, שבו הושוותה כלכלת ישראל לכלכלות של אוסטריה, בלגיה, דנמרק, הולנד, צ'כיה ושוודיה (מדינות הייחוס), מצא כי למרות שהמשק הישראלי צמח ריאלית הרבה יותר מהר ממדינות הייחוס (100% לעומת כ־40% בלבד בממוצע), הדבר מוסבר בעיקר על ידי גידול באוכלוסיה ולא גידול בפריון - שגם הפעם סומן כבעיה המרכזית או מחולל הבעיות של המשק. "אנחנו מקינזי, חברה להגדלת הפריון", מסביר צ'ין בשיחה עם "כלכליסט". לדבריו, "בסך הכול מה שאנו עושים בכל רחבי העולם הוא להגיע לארגון, חברה או פירמה ולבדוק איך אפשר למקסם את המשאבים הקיימים כדי להגיע לתפוקה גבוהה יותר. וזה מה שרצינו לעשות גם כאן עבור כלכלת ישראל", הוא מסביר.

לדבריו, הדו"ח מומן במלואו על ידי מקינזי עצמה, לא הוזמן על ידי אף גורם והוא לא מיועד לאף ממשלה ספציפית שכן היוזמה נולדה עוד טרם מועד פירוק הממשלה וההליכה לבחירות. ובכל זאת, מועד החשיפה ב"כלכליסט" אינו מקרי: בעיצומו של גיבוש תקציב המדינה והמדיניות המאקרו־כלכלית של הממשלה. בעוד הפריון בישראל (תמ"ג לשעת עבודה בשקלול כח קנייה) הוא כ־43 דולר, במדינות הייחוס הוא כ־66 דולר בממוצע - פער של כ־40% שניכר לרוחב כל ענפי המשק. בענף השירותים הפיננסיים למשל, הפער הוא של יותר מ־54%.

החדשות הרעות הן כי בהינתן ההסכמים הקואליציוניים כוונתה של הממשלה הנוכחית היא בדיוק ההיפך, למשל עידוד אי תעסוקה של חרדים באמצעות הזנקת קצבאות תלמידי ישיבה או ביטול נתיבי תחבורה ציבורית. יתרה מזו, השתיקה של הממשלה הנוכחית בכמה נושאים אסטרטגיים שעולים במפורש בדו"ח כגון הקטנת הרגולציה וקידום דיגיטליזציה – מטרידה מאוד. בינתיים, הרפורמה העיקרית שמקדמת ממשלת נתניהו־דרעי־לוין היא פירוק מערכת המשפט – שבוודאי גם לא מסייעת למשק.

כלכלני מקינזי שירטטו גם את התרחיש של "עסקים כרגיל", שלפיו התמ"ג לנפש יגיע ב־2035 (שנת היעד) ל־55 אלף דולר (ולא לכ־69 אלף דולר לפי תרחיש מקינזי) וזה יביא לתוספת של 3,500 שקל בלבד בשכר הממוצע – חצי בלבד מהפוטנציאל הגלום במשק. זאת, אם הממשלה תעשה "יותר מאותו דבר". לפי חישוב מעודכן של מקינזי, מלאי התשתיות הציבוריות בישראל קטן כיום מ־45% מהתמ"ג לעומת כ־66% תמ"ג במדינות הייחוס - פער של יותר מ־20 נקודות אחוז. לפי הדו"ח, תידרש השקעה ממשלתית של כ־280 מיליארד דולר עד 2035 רק כדי לשמור על היחס הזה. ללא מאמצים בתחום התעסוקה וללא כניסה מאסיבית של חרדים וערבים לשוק העבודה, שיעור ההשתתפות בעבודה של ישראל צפוי לגדול ב־1% בלבד עד 2035. כלומר לפי נתונים שנכונים לסוף 2022, מכ־64% כיום ל־65% ב־2035. זאת כשלפי מקינזי יהיה צורך להגיע לשיעור תעסוקה של 72%.

כאשר מדברים על פערים בתשתיות, הנטייה היא לחשוב כמובן על הפקקים בכבישים. מחשבה זו היא טבעית ואף נכונה: לפי הדו"ח, ישראל היא שיאנית מערבית באובדן תמ"ג בגלל גודש – בין 2%–3% מהתמ"ג נבלעים בפקקים לעומת 0.77% בממוצע במדינות הייחוס - בין פי 2.5 ועד כמעט פי 4.

אך יש פערים בין הסטארט־אפ ניישן לבין מדינות הייחוס שקשה להעלות אותם על הדעת והנה הבולט מכולם: למרות שיפור ניכר שחל בשנתיים האחרונות, על רקע הרפורמה של השר יועז הנדל, שיעור חדירת הסיבים האופטיים בישראל נותר נמוך באופן ניכר. פחות מ־19% מכלל החיבורים בפס הרחב הם בסיבים, זאת לעומת ממוצע של 35% ב־OECD, ושיעורים של 44% בדנמרק ו־78% בשוודיה. גם לגבי הנושאים הללו לא נשמעו אמירות מפורשות מהממשלה החדשה למעט הצהרותיה של שרת התחבורה מירי רגב על כוונותיה לבטל את נתיבי התחבורה הציבורית בניגוד לעמדת כלל המומחים בתחום. התוצאה הסופית איננה מפתיע: לפי מקינזי, מלאי ההון הגולמי במונחי כוח קנייה (PPP) מסתכם בישראל בפחות ממחצית רמתו לעובד לעומת מדינות הייחוס – מעט יותר מ־280 אלף דולר לעובד ישראלי, לעומת כ־590 אלף דולר במדינות הייחוס.

הדו"ח מפנה זרקור לכמה זוויות המפחיתות פריון, בין היתר לעודף הרגולציה ובירוקרטיה. "דירוגים עולמיים מעניקים לסביבה העסקית בישראל ניקוד נמוך במידת התחרותיות, ומראים שהיא סובלת מרגולציה גבוהה לעומת מדינות הייחוס", נכתב. הממשלה הקודמת ביצעה אמנם מהלך דרמטי בדמות הקמת רשות הרגולציה – צעד שראש הממשלה בנימין נתניהו סירב בתוקף לקדם במהלך 12 שנות כהונתו למרות שהוא דיבר על הצורך בהפחתת רגולציה בלי סוף. אלא שלא ברור מהן התוכניות של נתניהו לקדנציה הזו ומה יעלה בגורלה של אותה רשות שמיועדת לצמצם רגולציה, שכן הנושא זוכה כמעט להתעלמות מוחלטת מצדו.

סוגיה נוספת היא הנגישות לאשראי שהיא חיונית ליכולתם של עסקים להתרחב ולהשקיע בטכנולוגיות חדשות ובכך להגדיל את הפריון, מסבירים במקנזי. "רמת האשראי העסקי בישראל נמוכה. האשראי המוגבל משמש מכשול משמעותי בפני השקעות בהון פרטי, וככל הנראה אחד הגורמים למלאי ההון הנמוך באופן יחסי בישראל. המצב בישראל קשור, כנראה, בכמות ההלוואות הנמוכה שהבנקים נותנים לעסקים (52% מכלל האשראי העסקי)... את הפער (מול מדינות הייחוס, א.פ) אפשר אולי לייחס לרמת התחרותיות הנמוכה של מערכת הבנקאות בישראל", נכתב בדו"ח.

נקודה נוספת שעולה היא הרמה הנמוכה יחסית של דיגיטציה המהווה חסם מרכזי נוסף לשיפור הפריון. לפי ההערכות, ב־2020 רק 59% מהעסקים ו־49% מהמשתמשים הפרטיים השתמשו בשירותי ממשל מקוונים.

"בעוד הממשלה יכולה לעשות הרבה כדי להפוך את המשק לתחרותי יותר, יוזמות המגזר הפרטי חיוניות לא פחות: חברות יכולות לפעול לשיפור ביצועי פריון העבודה שלהן גם בלי קשר למדיניות הממשלה. למשל דיגיטציה של פעילות עסקית; השקעה במיומנויות עובדים; וחיזוק ההסתמכות על פרקטיקות ניהול מקצועיות המדגישות מינויים תלויי כישורים", נכתב בדו"ח.