הקברניט
האם איראן מסוגלת לעשות "מבצע מוקד" נגד ישראל?
בשנת 1981 ביצעו טייסי הרפובליקה האיסלאמית תקיפת פתע מושלמת בעיראק שניטרלה עשרות מטוסי קרב על הקרקע - ונחשבת לאחת המוצלחות ביותר בהיסטוריה הצבאית. מה עשה את המבצע לכה מיוחד, ומה מונע מאיראן להכות כך את צה"ל?
שלום, כאן הקברניט; הרבה מבצעי תקיפה מפוארים נרשמו בהיסטוריה של הלחימה האווירית, אך כמה מהם ניצבים הרבה מעל לאחרים בזכות שילוב בין אסטרטגיה מעולה, תוכנית יצירתית, טייסים אמיצים והישג סופי מסחרר. המרשימים מכולם הם מבצעים שקצצו את כנפי האויב על הקרקע - למשל, ההפתעה שבמתקפת פרל הארבור; מכת הפתיחה של גרמניה הנאצית שניפצה את כוחו של חיל האוויר הסובייטי; וכמובן - מבצע מוקד הישראלי של מלחמת ששת הימים.
לטורי "הקברניט" הקודמים:
זה המבצע שלפיו נמדדים כל האחרים: יצירתיות ותעוזה, טכנולוגיה חדשנית וחוצפה ישראלית הצליחו לשרוף על הקרקע יותר מ-400 מטוסים. לא כל מדינה מסוגלת להוציא לפועל כזה מין מבצע ולהצליח, בודדות המדינות שבכלל ניסו. ידעתם שאיראן נמצאת ברשימה האקסקלוסיבית הזו?
כן, האויבת הוותיקה של ישראל הצליחה לתכנן ולהוציא לפועל הפצצה מסובכת ביותר, של מטרה מוגנת במיוחד, בטווח ארוך ובעייתי ובנסיבות נואשות במיוחד. הגנרלים האיראנים בכלל לא רצו להסתכן, כל התנאים היו נגד, ועדיין הסתיים הסיפור בהצלחה מפתיעה שנרשמה בפנתיאון הלוחמה האווירית.
היום נכיר את המבצע הזה, את התוכנית שלו ואת ההישג הסופי - ונראה מה אפשר ללמוד ממנו על איראן ויכולותיה האוויריות במקרי לחימה. ולא סתם: טווח התקיפה היה כמעט זהה למרחק בין הרפובליקה האיסלאמית והדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.
סיפורנו מתחיל במהפכת חומייני של 1979, שהיתה שבר איום ונורא עבור החברה האיראנית. תארו לעצמכם אנשים שחיים במדינה מערבית ומודרנית, שיכולים להיות דתיים יותר או דתיים פחות - ולפתע מוטלים למערבולת רצחנית בה יכולתו של אדם לצטט פסוקים ולהיראות קיצוני היא שתקבע את גורלו.
המהפכה השיעית שמה את חיל האוויר האיראני במצב מזעזע: שנים ארוכות שנהנה מהציוד הכי מתקדם ומודרני ומחיבוק אמריקאי חם, כזה שצריך הרבה מאוד נפט כדי לקבל. בין היתר, הפעילו טייסיו פאנטומים ומטוסי F14, שעליהם למדו תקופות ארוכות בארה"ב עצמה. הטייסים היו, במידה רבה, האיראנים הכי "אמריקאים".
והנה, נחשדים כולם כשתולים של השטן המערבי; טייסים מנוסים נעצרו, נחקרו בעינויים והושלכו לכלא. ביולי 1980 נבלם באיראן ניסיון הפיכה בו השתתפו כמה קצינים - מה שרק הגביר את הלחץ והרדיפה בכוחות הביטחון. וכשפרצה מלחמת איראן-עיראק האיומה, עדיין ישבו טייסים חילונים מאחורי סורג ובריח ותהו למה לא נותנים להם לעלות למטוסים ולהגן על מולדתם.
המלחמה נפתחה בכיבוש מהיר של שטחים גדולים בידי צבאו הענק של סדאם חוסיין, שנע בחופשיו תחת חיפוי רציף של מטוסי תקיפה. מהר מאוד הבינו האיראנים שניצחון לא יושג פה בלי עליונות אווירית; צריך לעשות מה שעשו הישראלים ב-1967 - לחסל את מטוסי האויב על הקרקע. אבל איך עושים זאת?
הניסיון הראשון היה מבצע קמאן 99 בספטמבר 1980, בו היכו 140 מטוסים בשמונה בסיסי חיל האוויר העיראקי שקרובים יחסית לחזית. אמנם נפגעו כמה עשרות מטוסים על הקרקע ושיפוץ הבסיסים פגע מאוד בכשירות העיראקית - אבל איראן איבדה בדרך 67 מטוסי קרב. ובניגוד לעיראק, לה לא היו קשרים טובים עם מדינות בחו"ל שישמחו למכור לה חדשים; ככה זה כשאתה משטר שיוצא נגד כל העולם.
כדי לעצור את מטוסי אויביהם על הקרקע ולהשתלט על השמיים, יהיה על האיראנים לעשות משהו הרבה יותר מאתגר: להגיע לבסיסי עיראק החשובים ביותר שישבו יותר מאלף ק"מ מקו המגע.
לאיראן לא היה ניסיון בתקיפה למרחק כזה. בטח כשכל הדרך רצופה סוללות נ"מ כפיצוציות בתל אביב, ופטרולים של מטוסי קרב מגהצים ללא הרף את הגזרה. לדגל נקרא סגן אלוף בחארם הושיאר, טייס פאנטום מצטיין עם כישרון מדהים לאסטרטגיה. הוא עבר על דו"חות המודיעין, קימט את מצחו וקבע: המטרה תהיה לא סתם בסיס עיראקי חשוב, אלא מתחם H3.
סיפרתי לכם עליו פעם: הוא נבנה בידי הבריטים בשנות הארבעים כדי להגן על צנרת הנפט מעיראק לארץ ישראל, ומר הושיאר לא בחר בו באקראי: הוא היה הרחוק ביותר מהחזית האיראנית ופעלו בו תשתיות הדרכה מקיפות, יחידות ניסויי טיסה, ואליו הגיעו משלוחי מטוסים חדישים מאירופה.
כמו כן, שם פעלה טייסת 12, יחידת העילית של חיל האוויר העיראקי, שהתאמנה בתקיפות עומק אסטרטגיות ולחימה בנשק לא קונבנציונלי. מתחם H3 כלל שלושה בסיסים קרובים שאם יושמדו, יאבדו העיראקים את השליטה בשמיים לשנה לפחות.
זה אומר שהמתקפות שלהם יהיו איטיות יותר, ושיש סיכוי להדוף את הפולשים ולהכריע את המלחמה. איראן בנתה בעבר כמה תוכניות לתקיפת H3, שכולן היו מסורבלות ועם אחוזי הצלחה שמזכירים מידות של נעלי ילדים. הושיאר החליט להמציא אחת יצירתית ביותר וכשהציג אותה לגנרלים, פגעו כל הגבות בפלורסנטים.
הרעיון היה לשלוח עשרה מטוסי קרב עמוסי פצצות בטיסה נמוכה להחריד, שיזגזגו דרך העמקים ברכס סילו המושלג. את רוב השיוט יעשו לאורך הגבול שבין עיראק וטורקיה, היכן שמערכי הגילוי של האויב הם החלשים ביותר.
העיקוף הזה יאריך את הדרך ליותר מ-3,500 ק"מ, מרחק אליו אף איראני לא טס קרבית אף פעם. המסע יכלול לא פחות מארבעה תדלוקים באוויר, שיבוצעו בגובה של פחות מ-50 מ' כדי לא להתגלות.
שלושת בסיסי העיראקים יותקפו באותו הסיבוב, כשהדגש יהיה על מטוסי הקרב והמפציצים שבשטח. בלי לפגוע במתקני מחנה, מכ"מים או מגדלי פיקוח.
כדי שהאויב לא יטיל לעבר הכוח את כל חיל האוויר שלו, קצת לפני המתקפה יתחיל מבצע הטעיה: שדה תעופה אחר יותקף בצורה משכנעת במיוחד. גם כאן מדובר בטיסה נמוכה ביותר, לתוך שטח מלא בנ"מ וסיורי אויב.
והחלק הכי יצירתי במבצע היה בקצה העיקוף: מטוסי איראן יכו במטרות שלהם ממערב. כך יחשבו העיראקים שמי שתקף אותם הגיע מישראל, ויזניקו מטוסי יירוט לכיוון זה, בזמן שהפאנטומים יברחו בדרך בה הגיעו.
הגנרלים סברו שזה בלתי אפשרי, ועם תוכנית מטורללת שכזו, אולי כדאי להעביר את הושיאר לכלא, הפעם לאגף הפסיכיאטרי. אך הקצין הסביר להם את התוכנית לפרטיה, הציג את מגבלות הגילוי של העיראקים, ושכנע שזו הדרך היחידה להצליח.
הדבר היחיד שהושיאר דרש זה את הטייסים שלו: הצוותים הכי מיומנים של איראן הודחו מתפקידיהם במקרה הטוב, ובמקרה הרע - קשורים כרגע לקירות בתאי מעצר, ומנסים בכל כוחם להיזכר בפסוקי קוראן מוצלחים לקראת החקירה הבאה.
הקצין ביקש רק שמי שנעצר - ישוחרר ומי שנרדף, יונח לנפשו. הכל כדי שיוכלו להוציא לפועל את המבצע הזה בראש נקי.
הבכירים באיראן השיעית, קיצונים ככל שיהיו, הבינו שבלי חילונים אין משחק - ונתנו להושיאר יד חופשית: קח את מי שאתה רוצה, שיעשה מה שאתה רוצה.
וכך יצא לדרך אחד המבצעים הכי מדהימים בהיסטוריה של הלוחמה האווירית. בואו נצלול לעמקי התוכנית: כוח התקיפה יהיה שתי רביעיות פאנטום, כל אחת עם פצצות רגילות ופצצות מצרר. הקבוצה הראשונה נקראה אלבנד, על שם פסגה מושלגת במערב איראן, שבקצה שלה יושב סלע שידוע בתור "האריה הישן" ומסמל עוצמה שקולה ומרוסנת.
הקבוצה השניה נקראה אלבורז, על שם רכס בצפון איראן, שבמיתולוגיה הזרטוסטראית כונה "הר המשמר" ודתות קדומות סיפרו שממנו נולדו כל ההרים בעולם. כל כוח יתקוף שדה תעופה אחד, ואז יפנו ביחד לשדה השלישי.
הפאנטומים לא יטוסו לבד: ביחד איתם יגיע זוג F14 - מטוס היירוט המתקדם ביותר של איראן, ואחד החזקים ביותר בעולם. הם יגיעו לשטח עם טילי פניקס לטווח 200 ק"מ, אך משימתם העיקרית תהיה לתפקד כמכ"מ מעופף ולגלות סיורים עיראקיים.
מאחורי מטוסי הקרב יטוסו בואינג 707 וג'מבו שהוסבו שניהם לתדלוק אווירי, הרקולס מדגם EC130 שמלא במערכות שיבוש אלקטרוניות לניטרול סוללות נ"מ, ומאחוריהם ג'מבו נוסף שיתפקד כמרכז שליטה קדמי. לכוח האחורי יצטרף עוד זוג F14 בתור אבטחה צמודה.
כוח ההטעיה יהיה שלישיית מטוסי F5, חמושה ברקטות ופצצות קלות. ה-F5 הקטן זריז בהרבה מהפאנטום ויש ראות מעולה מהקוקפיט שלו, מה שיעזור באיתור ופגיעה במתקני בסיס אל-הורייה שבקרבת קירקוק, עיר הנפט העיקרית של עיראק.
ההסחה חייבת להיות יותר מסתם רעש: היה עליה להיראות כמו מבצע מיוחד בעצמה, כדי שמלוא תשומת הלב העיראקית תופנה אליה - ושגם פטרולים באזור H3 יישלחו לשם. לכן, ישוגרו הרקטות בכינון עקיף, כמו ארטילריה, כדי ליצור אפקט של מתקפה גדולה - ואז יעוטו שלושת המטוסים על השדה עם פצצות. אנחנו מדברים על תקיפות במרחק מאות קילומטרים זו מזו בתזמון מושלם תחת דממת אלחוט. מבצע מורכב כזה הוא דבר שרק ישראלים יכולים להשלים בהצלחה. רק ישראלים בכלל ינסו.
אימוני הטייסים התקדמו במהירות, אך המבצע בוטל פעמיים לפני שהתחיל: המודיעין האיראני גילה שיש לו סוכנים עיראקיים שנשתלו עמוק בחיל האוויר של הרפובליקה השיעית. לעיראק לא היה קשה לגייס אותם: רבים באיראן שנאו את המעבר משלטון מערבי מודרני לדיקטטורה דתית פרימיטיבית.
אחרי שני מקרים בהם יורטו דיווחי המרגלים, החליט המודיעין האיראני ללכת על הפוך: בחיל האוויר התחילו לדבר על איך שלמרות כל התכנונים, נראה שאין כרגע דרך לפגוע ב-H3 בלי לאבד יותר מדי מטוסים. השיטה עבדה: מרגלי עיראק דיווחו שהמבצע בוטל - והבשילו התנאים להשיג הפתעה.
בבוקר ה-4 באפריל 1981 הסתדרו פאנטומים על מסלול בסיס חמדאן, שמונה לביצוע התקיפה ועוד שניים שימתינו באוויר וישמשו כתגבורת. במקביל, תפסו את מקומותיהם כל שאר מטוסי המבצע, בבסיסים השונים.
בעשר וחצי ניתנה פקודת היציאה לדרך, וכל הכוחות טסו צפונה אל נקודת המפגש הראשונה, ימת המלח אורמיה שסמוכה לגבול הטורקי.
הפאנטומים תודלקו, וכל המטוסים פנו מערבה והחלו לזגזג בין העמקים המושלגים של רכס סילו. מאנושהר טוסי, אחד מטייסי הפאנטום, סיפר בראיון איראני שהשיוט בתוך הוואדיות הלבנים הרגיש לו פחות כמו טיסה ויותר כמו סקי.
לאחר מכן, התחלף הנוף ההררי במדבר צחיח, בעוד מטוסי הקרב שועטים אל מישורי מערב עיראק. הטיסה היתה מהירה ונמוכה ביותר, לפי התוכנית - שבדיוק עברה לשלב רגיש במיוחד: 250 ק"מ ממזרח לשם ריצדו צלליותיהם של שלושה מטוסי F5 בין ואדיות רכס אוראמן, מתגנבים אל מרחב אל-הורייה.
כשהתקרבו, נסקו וזיהו את המטרות שלהם: האנגרים, מיכלי דלק ואנטנות. ההפתעה בצד העיראקי היתה גדולה, ולמרות שנורתה אש נ"מ ממש לכל הכיוונים, לא נפגעו התוקפים.
נראה שהעיראקים לא היו סגורים על היקף המתקפה, אך ההפתעה - בצירוף חשיבותו של השדה - מיקדה את הכוחות במתקפה זו.
כוח ההטעיה ביצע את תפקידו בצורה מעולה: הבסיס נפגע ומרחב החזית העיראקי עבר לכוננות גבוהה. כולם הסתכלו מזרחה - מערכי גילוי, נ"מ, פטרולי מיגים ומיראז'ים - בעוד הפאנטומים של הושיאר חותכים את הגבול, ומגיעים למטרה האמיתית.
כשנראו מסלולי הבסיסים של H3, התפצלו הפאנטומים: קבוצת אלבנד צללה לעבר הבסיס העיקרי, שכונה אל-וואליד. ביעף הראשון הטילה פצצות רגילות על ההאנגרים, כדי למנוע מהאויב מלהזניק מטוסי קרב. הפגיעות היו מדויקות, ועשן שחור החל להיתמר מעל למחנה העיראקי.
ביעף השני הוטלו פצצות מצרר על חניוני המטוסים והמסלולים - חלקן בעלות מרעומים לפיצוץ מיידי וחלקן בעלות השהייה - כדי להקשות על תנועת כלי רכב במרחב הבסיס. היעף השלישי בוצע בתותחי הוולקן של הפאנטומים: טייסי איראן פשוט קצרו את המיגים שעמדו בחוץ. בינתיים, ביצעה קבוצת אלבורז את אותו הדבר בבסיס המשני.
המטרה האחרונה היתה המנחת השלישי במתחם, שספג בעיקר אש תותחים. ההפתעה היתה מושלמת: מטוסי יירוט לא המריאו, סוללות הנ"מ לא פתחו באש עד ליעף השלישי וגם אז נראה שהתותחים יורים אקראית לכל הכיוונים.
חלק מהתוקפים נפגעו, אך רק אחד מהם ניזוק בצורה בעיתית. במקום להמשיך איראנא עם שאר מטוסי המבנה, פנה לנחיתת חירום בבסיס בסוריה הסמוכה. להפתעת הגנרלים והטייסים עצמם, כל הכלים שבו בשלום.
במתקפה הושמדו שמונה מטוסי קרב מיג 23, חמישה מטוסי תקיפה סוחוי 20, ארבעה מיג 21 זריזים, שני מיראז'ים, ארבעה מסוקי סער ושלושה מטוסי תובלה. 11 מטוסים נוספים ניזוקו בצורה שאינה מאפשרת תיקונים - ביניהם מיראז'ים, מסוקים ומפציצי טופולב 16. מפציצי טופולב 22 נפגעו אך הועברו לשיפוצים נרחבים, מה שפגע מאוד ביכולת התקיפה האסטרטגית של עיראק.
מערך התיקונים העיראקי החל לקרוס: כדי להשיב לכשירות את כל המטוסים שניזוקו, הועברו מכונאים וטכנאים מיחידות החזית, מה שפגע בכשירות החיל כולו. מתוך 380 מטוסי לחימה, נוטרלו או הושמדו כ-50 מהחדשים והמתקדמים ביותר של המדינה. השלטון העיראקי כלל לא התייחס למתקפה בכלי התקשורת, ולאחר שהופיעו דיווחים מובהקים על משהו איום ונורא שקרה ב-H3, ניסה להאשים בכך את ישראל.
בצד האיראני, המבצע היה יותר מהצלחה: הממשלה היתה פשוט המומה מהישגי הצוותים. המנהיגים הדתיים ברכו את רצון אללה, ונערך טקס מפואר ויוקרתי בו קיבלו כל טייסי המשימה ערימת מדליות ואז עמדו בשורה ופגשו את האייתולה רוחאללה חומייני בעצמו, שליט הרפובליקה האיסלאמית.
במהלך המפגש, ענו על שאלות של המנהיג וסיפרו למצלמות הטלוויזיה איך הצליחו לקצור כזה מין ניצחון מסחרר.
אבל העם האיראני לא זכה לראות את השידור הזה, רק לשמוע עליו; כמה מהטייסים לא התחילו או סיימו את דבריהם במילים "בעזרת אללה". זה הכל, כן? אך בדיקטטורה דתית אלימה, די בכך כדי להצמיד להם האשמות של כפירה ובגידה.
למזלם, ההישג שלהם היה כה גדול, שחמקו הפעם מהכלא או חבל התלייה. הם נשלחו מיד לחזית ותהילתם אבדה בשאון הקרב; כמעט כולם נהרגו בקרבות האוויר של מלחמת איראן-עיראק, שעליהם יש עוד הרבה מה לספר.
מה שמביא אותי לימינו אנו: ראינו מה חיל האוויר האיראני מסוגל לעשות כשהוא באמת רוצה. גם כשהמטרה מוגנת היטב, גם כשהמטרה רחוקה מאוד וגם כשיש פערים טכנולוגיים ומבצעיים ממש מקצה לקצה.
והיכולת קיימת: לאיראן יש מטוסי תקיפה ארוכי טווח מדגם סוחוי 24. האם יש סיכוי שתנסה להכות כך גם בישראל? אולי במטרה לפגוע ביכולתנו להוציא מתקפה מוטסת נגד תשתיות הגרעין שלה?
הסיכוי קיים תמיד, אך הוא נמוך מאוד. משלוש סיבות עיקריות: הראשונה היא העובדה שפה בארץ אין כזה מין H3, אין מטרה שפגיעה בה תשתק את חיל האוויר לזמן מורגש. כדי להשיג אפקט כזה, יצטרכו האיראנים לתקוף כמה טייסות בכמה בסיסים שנמצאים במקומות שונים בארץ כשבדרך אין ואדי להתחבא בו או רכס לזגזג.
זו בעצם מתקפה שאי אפשר לעשות בכוח ישיר ואי אפשר לעשות בהתגנבות. הכישלון פה ידוע מראש וכנראה שרוב הכלים שיישלחו הנה ישובו לקרקע בצורת פתיתים אלומיניום.
השנייה היא פער מודיעיני אדיר: כשנלחמים במישהו באופן ישיר, לומדים על הכשירות, הכוננות והיכולות שלו ממש מיום ליום וזה אחד הדברים שאיפשר להשיג את המודיעין המדויק על כוחות עיראק במחנות H3 השונים. אבל מול ישראל אין מצב כזה, אין אפילו לחימה במובן הקלאסי.
כן, הרפובליקה האיסלאמית מפעילה נגדנו כוחות פרוקסי בדמות חיזבאללה, הג'יהאד האיסלאמי ושחקני טרור נוספים. אך להם אין את המשאבים או היכולות הנדרשות לאיסוף מודיעין שיאפשר הפצצה של נכס צבאי.
אי אפשר לשלוח מטוסי קרב או כטב"מים תוקפים בלי לדעת על מה מכוונים. בטח כשלישראל יש טכנולוגיה מתקדמת מאוד בתחומי הגילוי, היירוט והשיבוש האלקטרוני. לצה"ל יש טילים שיודעים לפגוע בפצצת מרגמה של שני ק"ג באמינות של יותר מ-90%.
והסיבה השלישית מאוד פרגמטית: ישראל לא תשתוק על מתקפה נגד נכס צבאי בשטחה, וביכולתה להכות את איראן בעוצמה גדולה בהרבה. לא נרד לרזולוציה של שיטות ומערכות, אבל התוצאה תהיה מחיקה של הרבה מאוד ציוד צבאי חיוני, אולי גם תשתיות לאומיות.
בשורה התחתונה, ישראל היא לא עיראק ולא פלא שחיל האוויר האיראני מתמקד מזה שנים רבות בתרחישים הגנתיים ולא במתקפות עומק. הזמנים משתנים ומתקפות באמצעות כטב"מים אמנם אפשריות, ואף הוכחו בשטח - סיפרתי לכם איך מחבלים חות'ים הצליחו להפציץ מטרות תשתית סעודיות ממרחק של יותר מאלף ק"מ - אבל גם בצורה זו הסיכוי להצליח זניח ומחיר הכישלון עצום.
ולכן, כנראה שהצלחת מבצע H3 לא תחזור על עצמה בשטח ישראל: התקיפה תהיה פשוט קשה מדי ותגרום יותר נזק מתועלת. זאת, לפחות עד שאיראן תשיג מטוסים חדשים ומערכות נשק חדשות, ועד שיתמחו בהם הטייסים שלה. טיסה נעימה!
46 תגובות לכתיבת תגובה