"בישראל יוצרים אמנות מתוך איזה עיוורון"

אחד הדברים המעניינים באמן הווידיאו בן הגרי הוא הפער התהומי כמעט בין היצירות האבסורדיות שלו — ״קומדיות טראגיות״ הוא מכנה אותן — לבין הרצינות התהומית שבה הוא מדבר, הן על עבודתו והן על התערוכה המקיפה שאצר ״קולו של חוד״ במוזיאון הרצליה, העוסקת בדימויים נעים ובה גם כלולות שלוש עבודות חדשות שלו.

הגרי, החי בעשור האחרון בניו יורק ביחד עם בת זוגו האמנית עפרה לפיד ובתם סלומה, הגיע לארץ במיוחד לפתיחה. דבר אחד הוא לא חזה: שביום הפתיחה תתקיים בכיכר הבימה הפגנת ההמונים נגד המהפכה המשפטית. ניכר כי הגרי אינו מעוניין להיכנס לשיח פוליטי, אך ניכר עוד יותר כי קשה לו להימנע מכך ״האמירות הפוליטיות נמצאות בתוך היצירה״, הוא אומר.

הגרי, 42, בוגר המדרשה, הוא אחד האמנים המרתקים שפעלו בארץ ואף כי העתיק את מקום מגוריו לניו יורק חשוב לו להמשיך ולהציג פה. ב־2014 הוצגה במוזיאון ישראל Fresh — עבודת הגמר שלו בתואר השני באוניברסיטת קולומביה שנרכשה לאוסף המוזיאון. ב־2016 הציג את תערוכת היחיד ״רצונו של קדר״ במוזיאון תל אביב בעקבות זכייתו בפרס חמי פרוכטר. בנימוקי השופטים נכתב כי ״בסרטיו ובמיצבי הווידיאו הקומי־טרגיים של הגרי מתגלמות סביבות אבסורדיות המעלות שאלות על זהות וטריטוריה ובכל הסרטים נולדת מחדש דמותו של האמן הכלואה בתוך מנגנון מכאני ומתמודדת עם נסיבות תרבותיות".

גם בסרט החדש, ״אני עיפרון״, הגרי נולד מחדש. אולם בניגוד לסרטיו הקודמים, בהם דמותו נכחה לאורך הסרט כולו, הפעם הוא מגיח לרגע מתוך האפלה, נבלע בתוך הגרפיט ונולד מחדש כעיפרון שרוקד ביחד עם בתו. אותה אפלה היא גם התשובה, מבחינתו, לשאלה היכן האמירה הפוליטית ביצירותיו.

״העבודה מהדהדת מחשבות על מה זה אומר לגדול או לחיות בתקופה שאנחנו חיים בה בעידן שאנחנו חיים בו ברגע הזה, בתקשורת בינינו. הדברים האלה הם פוליטיים גם אם הם לא פלקט ישיר".

ואז מגיעה המציאות מכיכר הבימה.

"כן. התערוכה כולה נקראת ׳על קולו של חוד׳, שרלוונטית לרגע המורכב שאנחנו נמצאים בו. היא מהפכת את הפתגם ׳על חודו של קול׳ הקשור לבחירות ולאיך כמה קולות יכולים לשנות את המפה הפוליטית אבל היא גם מתייחסת לדבר אחר בתערוכה - הכוח שיש לקולו של האינדיבידואל״.

העזיבה את ישראל, אומר הגרי, לא היתה מתוך החלטה. הוא ולפיד נסעו ללמוד תואר שני - הוא באוניברסיטת קולומביה והיא בהאנטר קולג׳ ומפה לשם נשארו. לפרנסתו הוא מלמד בסקול אוף ויז׳ואל ארטס בניו יורק ובאוניברסיטת ייל. הקורסים שלו מתמקדים באנימציה ידנית היוצאת לדרך מהמצאות טרום קולנועיות כגון ספרים זזים, צלליות וחורי הצצה. שם, בארכיונים ובאוספים המרשימים גם מצא את העבודות הנפלאות שמוצגות בתערוכה: מראשית הדימוי הנע ועד היום.

היית ראש מסלול וידיאו במדרשה בבית ברל. כמה זה שונה מללמד בחו״ל?

"בישראל הסטודנטים מגיעים עם איזו בגרות שקשורה לגיל ולניסיון חיים וזה ניכר. בארה"ב הם מסיימים תיכון ומה שמפריד הוא חופשת קיץ אחת. דבר נוסף הוא להיות בתוך קמפוסים שיש בהם היסטוריה הכוללת אוספים וספריות. ויש גם משהו מרתק בלהבין את המרחק מהמרכז וגם לראות מה זה לפעול מתוך המרכז״.

איך המבט מהמרכז אל השוליים?

״אני חוזר בי, אני לא חושב שישראל היא לא מרכז היא פשוט מרכז אחר. בישראל פועלים בתוך מרחב שבו אתה מוקף במדינות שדוברות שפה אחרת ויש להן מטען תרבותי אחר, ואתה פועל בתוך איזה אינקובטור או בתוך כיסוי שמאפשר סוג של עיוורון״.

המעבר שינה את היצירה שלך?

"לגור במקום אחר חייב לגרום לי ליצור בצורה אחרת, עם זאת אני מקווה שאני נאמן גם למשהו פנימי שמוביל ומוליך אותי. למשל את הסרט 'אני עיפרון' לא הייתי עושה בארץ. הסרט נוגע במכונות, בהמצאות ובתהליכי בריאה — דברים שתמיד העסיקו אותי באמנות. הוא מצולם במפעל העפרונות האחרון שנותר במדינת טנסי ועוקב אחר תהליך היצירה של עיפרון משלב הגרפיט ועד סופו. אבל בסרט מופיע עיפרון אחד שהוא קצת אחר, שלא נענה בדיוק לסדר, מגיע באיחור, מין עיפרון סורר ואינדיבידואל — שהוא אני. בחלק השני של הסרט, העיפרון קם לתחייה, פוגש ילדה ומתחיל ביניהם ריקוד. העיסוק במפעל שהולך ונעלם, בעיפרון — שהוא אביזר אוניברסלי — מצביע על עשייה ידנית בעידן דיגיטלי; והמפגש של הילדה והעיפרון מתקשר לקשר בין היד לעין למחשבה״.