פיין. "למה עברו שבע שנים מהסרט הקודם? אתה יודע איך זה: התחתנתי, נולד לי ילד, התגרשתי, ואז היתה קורונה" | צילום: Matt Licari/Invision/AP
"אתה חושב לעצמך: 'אני אעשה עוד סרט', ושנתיים חולפות, ואז עוד שנתיים. פאק, מה קורה כאן?"
כמו הסרטים שלו, גם הריאיון הבלעדי עם אלכסנדר פיין, אחד היוצרים המוערכים בדורנו וזוכה שני פרסי אוסקר, קצת עצוב וקצת מצחיק. בשיחה לרגל עליית "נשארים לחג", המועמד לחמישה פרסי אוסקר, פיין מסביר איך קרה שהסרט החדש נועץ את הכאב על החיים החולפים דווקא בסביבה של בני נוער, מה מפריע לו בקולנוע הנוכחי ומה הסיכוי שהסרט הבא שלו יהיה טרגדיה יוונית בדמות מערבון
אלכסנדר פיין, למה היינו צריכים לחכות שבע שנים לסרט חדש שלך?
"אתה מנסה להתעלל בי?".
אני מתנצל, אבל האם אתה מנסה להתעלל בנו? בעבר קיבלנו סרטים שלך בכל שלוש־ארבע שנים.
"כן, נו, אתה יודע איך זה: התחתנתי, נולד לי ילד, התגרשתי, ואז היתה קורונה. עוד לפני המגפה הייתי אמור לצלם סרט ב־2019, אבל הוא בוטל חמישה ימים לפני תחילת הצילומים, וזה כאב לי. אחד הדברים המזעזעים בחיים על כוכב הלכת הזה הוא כמה מהר הם עוברים. אתה חושב לעצמך: 'אני אעשה עוד סרט', ושנתיים חולפות, ואז עוד שנתיים. פאק, מה קורה כאן?".
הפעם ההחמצה מתחילה בפנימייה יוקרתית
25 שנה, מאז "בחירות או לא להיות", אני מעריץ את התסריטים המבריקים ואת הסרטים של אלכסנדר פיין (Payne), וסוף סוף התאפשר לי לשוחח איתו, בריאיון בלעדי ל"כלכליסט" לקראת עליית סרטו החדש, "נשארים לחג" ("The Holdovers"), בישראל.
הגיבורים של פיין כמעט תמיד יוצאים למסע. לפעמים הוא חוצה מדינות, כמו ב"אודות שמידט"; לפעמים מכוון למדינה הסמוכה, כמו ב"נברסקה"; לפעמים רק למחוז השכן, כמו ב"דרכים צדדיות"; או אפילו לעיר הקרובה, ב"נשארים לחג". לא משנה אורכו, המסע הוא אקט נואש של מרד, בריחה ממציאות חונקת, והוא יחולל בדמויות שינוי עמוק. במקרה של הסרט החדש, המסע מתגלגל ליצירה הכי מקסימה, נבונה ונוגעת ללב שאתם יוכלים למצוא עכשיו בקולנוע. זה אחד מסרטי השנה שעברה, שמועמד לחמישה פרסי אוסקר, כולל הסרט הטוב ביותר.
בהנחה שמעטים ראו את "לחיות בקטן", סרט המדע הבדיוני הפוליטי־חברתי־אקולוגי שפיין עשה ב־2017 ונכשל (נראה שחוץ ממני איש לא אהב אותו), "נשארים לחג" מחזיר את הבמאי לקהל הרחב יותר מעשור אחרי "נברסקה". הוא כבר זכה בשני אוסקרים על תסריטים שלו ("דרכים צדדיות" מ־2004 ו"היורשים" מ־2011), אבל הפעם פיין דווקא לא חתום על התסריט.
זה נדיר שאתה מביים תסריט שלא כתבת, קרה רק ב"נברסקה". איך זה התגלגל הפעם?
"היה לי רעיון, כבר לפני המון שנים, לעשות סרט שמתרחש בפנימייה יוקרתית לבנים, אבל לא עשיתי עם זה כלום כי לא מספיק הכרתי את העולם הזה, וידעתי שזה יחייב אותי לעשות תחקיר. ואז, לפני כחמש שנים, קראתי תסריט לפיילוט לסדרת טלוויזיה שמתרחש בעולם הזה, ושכתב דיוויד המינגסון. התקשרתי אליו ואמרתי לו שאני לא מעוניין לביים את הפיילוט אבל שיש לי עניין בעולם הזה, ושאלתי אם הוא יהיה מוכן לכתוב תסריט לפי רעיון שאני אתן לו. והוא אמר כן. ככה זה התחיל".
עד כמה היית מעורב בתסריט, שרק המינגסון חתום עליו ומועמד עליו לאוסקר?
"כתבתי הרבה מאוד מהתסריט, יש בו לא מעט מהכתיבה שלי. אבל לא לקחתי לעצמי קרדיט כי ביקשתי ממנו לכתוב, והוא המציא הרבה מאוד מהרעיונות שאני אחר כך שכתבתי".
"נשארים לחג" מתרחש ב־1970. פול ג'יאמטי (בשיתוף פעולה שני עם פיין אחרי "דרכים צדדיות") מגלם את פול האנהאם, מורה להיסטוריה בפנימייה יוקרתית, שכמו כל גיבוריו של פיין — חייו עוברים עליו בתחושת החמצה. הוא היה יכול להיות איש אקדמיה מבריק, לכתוב ספרים, אבל נהפך למורה שנוטר לתלמידים שלו על הפריבילגיות שלהם, מוציא עליהם את המרירות שלו ושלא במפתיע שנוא עליהם למדי. כשמנהל בית הספר, שהיה סטודנט שלו, מורה לו להישאר בחג המולד בפנימייה, הוא מוצא את עצמו שם עם תלמיד אחד, אנגוס (דומיניק ססה), ועם הטבחית מרי לאמב (דוויין ג'וי רנדולף), שבנה נהרג בווייטנאם, והם יוצאים העירה.
קצת כמו ב"בחירות או לא להיות", זהו סיפורו של מורה שמקבל סדרת חינוך מהתלמידים שלו; קצת כמו ב"דרכים צדדיות", זהו מסעו של מיזנתרופ שמגלה שאם רק יוציא את האף מחדרו, ימצא עולם שלם שיכול לפתוח לו את הלב (בשני המקרים מלצרית פותחת פתח רומנטי ללב המאובן של הגיבור); וקצת כמו ב"היורשים", שסיפר על צאצא של שושלת אצולה מאיי הוואי שחי את החיים הכי לא מלכותיים, גם הפעם הגיבור מלמד את תולדות העת העתיקה כי הוא מרגיש שהיה ראוי לחיים של גדולה בין קיסרים ופילוסופים, ולא נערים עשירים ומפונקים. כרגיל אצל פיין, הכל יחד משלב דמויות ציניות ונקודת מבט אנושית ומלאת רגש והומור.
"למה צריך להכניס אקדח לכל סרט?!"
את דמותו של פול התסריטאי המיגנסון ביסס על דוד שלו, ואת בית הספר על המוסד שבו למד. הסרט צולם בחמש פנימיות באזור בוסטון, העיר שאליה יוצאים מי שנשארים לחג, והסרט כולו בוסטוני למדי. זה עניין חדש אצל פיין, שחוגג השבוע 63; בראשית דרכו הוא היה מזוהה עם העובדה שסרטיו צולמו בעיר הולדתו, אומהה, נברסקה.
בסרטים האחרונים התרחקת מנברסקה והתחלת לנדוד באמריקה, אבל הלוקיישנים הם עדיין חלק בלתי נפרד מהסיפור שאת מספר, ונדמה שכל סרט לא יכול היה להתרחש במקום אחר — הוואי של "היורשים", עמק היין בקליפורניה של "דרכים צדדיות" ועכשיו בוסטון של "נשארים לחג". מהו בעיניך התפקיד של אתר ההתרחשות בסרטים שלך?
"זה פשוט הטעם שלי. אני רוצה שתהיה תחושה ספציפית מאוד ללוקיישן בסרטים שלי. אני חושב שיש לי נטייה דוקומנטרית, שבסרטים שלי תהיה איזו תחושה של מציאותיות. ולא מציאות של קולנוע, אלא מציאות אמיתית. ולכן חוץ מ'לחיות בקטן', שהוא פנטזיה, כבר בתסריט אני מנסה לכתוב סרטים שיכולים לקרות באמת, ושיהיו משוחררים מקלישאות של קולנוע. לפעמים אני קורא תסריט של מישהו ואומר לעצמי: 'איזה סיפור אנושי נחמד', ואז אחת הדמויות שולפת אקדח ואני אומר: 'פאק, למה אתה לא יכול פשוט לספר סיפור, למה אתה צריך להכניס פאקינג אקדח לכל סרט'?!".
אחד הדברים שאני אוהב בסרטים שלך זה את השילוב של הומור ועצב. הדמויות סובלות, אבל הן גורמות לנו לצחוק — וזה רק מעצים את שברון הלב, כשאנחנו צוחקים ברגע שבו אנחנו גם אמורים לבכות. זה בולט למשל ב"היורשים", ג'ורג' קלוני מגלם אדם שאשתו על סף מוות, הוא סובל באמת, אבל יש בו גם משהו מגוחך ומצחיק. וזה נכון גם לגבי הדמות של פול ב"נשארים לחג". איך אתה יוצר את התמהיל הזה?
פיין מניף את ידיו לצדדים בתנועה של "אין לי מושג".
"זה פשוט מה שיוצא לי. אבל אני לא כזה יוצא דופן. צפה שוב ב'מיסטר סמית הולך לוושינגטון' של פרנק קפרה, תראה את סרטיו של ליאו מקארי, תראה את צ'פלין. אני שמח שאני מצליח לעשות את זה, אבל אני לא הראשון שעושה את זה, מאסטרים לימדו אותי את זה. מה שמשמח אותי הוא שאני מצליח לגרום לאנשים להרגיש בכלל משהו, כי אנחנו רואים כל כך הרבה סרטים שגורמים לנו להגיד: 'איזה סרט טוב עם עשייה קולנועית מצוינת', אבל הם לא גורמים לנו להרגיש שום דבר, לא לצחוק ולא לבכות ולא לחוש חמלה. מה שכן, הייתי שמח לנסות בקרוב ליצור טרגדיה, וכשאני אומר טרגדיה אני מתכוון למובן היווני של המילה, ליצור את הקתרזיס של הטרגדיה, שקצת אבד לנו. אני חושב שאנחנו אוהבים את 'הסנדק' כי זו טרגדיה מודרנית. זה משהו שאני רוצה לנסות".
זה משהו שאתה כבר עובד עליו?
"עוד לא. כרגע אני עדיין עסוק בקידום הסרט הזה, אני אחזור לכתיבה בעוד כמה שבועות. דיוויד המינגסון ואני חושבים לנסות לכתוב יחד מערבון, ואז אולי שם יהיה מקום לנסות לקחת את זה לכיוון של טרגדיה קלאסית".
אז לא יהיו בדיחות?
"הו, יהיו בדיחות, אבל השאלה היא איך זה ייגמר".
אפשר להתייחס ל"נשארים לחג" כסרט חג מולד?
"לא יודע. לא התכוונתי ליצור סרט חג מולד, אבל אם אנשים יצפו בו מדי שנה בחג המולד, אני בטח איהנה מהתמלוגים".
אני שואל — ואני נזכר שציינת שלמדת בבית ספר קתולי אף שאתה לא קתולי — משום שלטבחית קוראים מרי לאמב. זה שם טעון, גם בהקשר של שיר הילדים על מרי שהיתה לה כבשה קטנה, וגם במרי אמו של ישו, שה האלוהים.
"זה בא מדיוויד, והשארתי את זה. כשרואים את התמונה של הבן של מרי בכנסייה, אהבתי את זה שכתוב מתחת לצילום 'Lamb', שה. זה נראה לי נכון, הילד שהוקרב".
ולנער קוראים אנגוס, שזה סוג של שור.
"זה שם שכל הזמן הפריע לי, הוא מעצבן ורציתי לשנות אותו, ולא הגעתי לזה. אבל יש כאן איזה עניין שקשור לבקר: האשה היא כבשה, הנער הוא שור ושם המשפחה של פול הוא האנהאם — ham. יש לדיוויד איזה מוטיב בשר שחוזר בסרט".
אם אנחנו בענייני שמות, קראתי שהשם המקורי של משפחתך, פפדופולוס, שונה לפיין, שנשמע כמו כאב. זה גם שם מאוד אקספרסיבי, בייחוד עבור יוצר כמוך שעוסק הרבה בסבל. אתה חושב ששם המשפחה השפיע על העניין שלך באנשים כואבים?
"מי ששינה את השם שלנו הוא סבא שלי, שהיגר מיוון לאמריקה ב־1915 וגר במערב הפרוע, שם שנאו זרים. שאלתי אותו למה דווקא פיין, והוא אמר שהיה לו חבר שהמליץ לו על השם הזה כי זה נשמע אמריקאי. לא היה לו מושג, אז הוא הלך על זה. אבל האמת היא שזה בעייתי יותר לאח שלי, כי הוא רופא וכולם פונים אליו בתור ד"ר פיין".
