ההסתדרות משתיקה את הפסיכולוגים

בקבוצת ווטסאפ עירונית שאני חבר בה, מפרסמים כמעט כל יום הודעה על גן שלא יפתח בשל העדר אנשי צוות. פעם זו גננת, פעם סייעת, לפעמים שתיהן. מה לעשות, כששכר הסייעות ירוד כל כך והעבודה תובענית, לא פלא שקשה להעסיק סגל רחב ואפילו ממלאי מקום אין.

לאחרונה הסייעות אף יצאו בהשבתה מובנת וטבעית לאור מצבן. התוצאה: שכר הסייעות יועלה במסגרת ההסכם שגובש בין משרד האוצר להסתדרות החדשה. כך ראוי שייעשה כי לא יתכן שהחינוך של ילדי הגנים יופקר.

לא רק הסייעות מחו בצדק על תנאי העסקתן. גם העובדים הסוציאליים איימו לשבות בשל טענה להפרת הסכם השכר שלהן, וחזרו בהם לאחר התערבות ישירה של הנהגת ההסתדרות לקיום ההסכם. כך ראוי שייעשה כי לא יתכן שרווחת אזרחי ישראל תופקר.

מה לגבי בריאותם הנפשית של ילדי ואזרחי ישראל? ובכן, בכל האמור לתרומת טיפול פסיכולוגי, טיפול זה נמצא כיעיל בצמצום היעדרות מביה"ס, בהקלה בהתמודדות עם מחלות קשות כסרטן וטרשת נפוצה בהפחתת עבירות אלימות, ובצמצום נטילת ימי מחלה. יתרה מכך, גם הציבור עצמו מאמין בטיפול פסיכולוגי. בסקר של פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית בשיתוף קרן ברל כצנלסון נמצא כי 74% מהעונים מאמינים כי טיפול פסיכולוגי מסייע לסובלים ממצבים נפשיים מורכבים, וקרוב ל-70% סבורים כי טיפול פסיכולוגי מסובסד אמור להיכלל בסל השירותים שמציעה המדינה לאזרחיה. ואכן טיפול פסיכולוגי כלול כשירות שהמדינה מחויבת להעניק לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

על אף המחויבות העקרונית לספק טיפול פסיכולוגי ציבורי, רבים נאלצים לפנות לטיפול פרטי. בסקר האמור עלה כי ההוצאה הפרטית החודשית על טיפול נפשי של הציבור בישראל מגיעה ל-1.38 מיליארד שקלים. ולא מדובר במיעוט מהציבור: שליש ממשיבי הסקר חוו בשנה האחרונה מצוקה נפשית עימה לא הצליחו להתמודד. ולצד הנכונות לשלם גם לטיפול פרטי, אפילו שם ישנה המתנה. כבר במהלך תקופת הקורונה חלה עלייה ניכרת בפניות לפסיכולוגים במגזר הפרטי. וכשזה המצב לא פלא שלפי הסקר כשישים אחוזים המתינו חודש ומעלה לקבלת טיפול. זאת כשלפי ארגון הבריאות העולמי זמן ההמתנה המומלץ לטיפול פסיכולוגי הוא פחות מחודש.

מדוע זמן ההמתנה לטיפול פסיכולוגי ציבורי ארוך? ובכן כאן אנחנו חוזרים לתחילת הטור. בדומה לסייעות ולעובדים הסוציאליים, על אף הנחיצות לקבלת טיפול, השכר לפסיכולוג בשרות הציבורי עומד על 4,597 שקל לחודש בממוצע, ואינו משתפר בהרבה גם עם צבירת וותק. בקרב הפסיכולוגיות המתמחות השכר הממוצע נמוך אף יותר, וחלקן מקבלות השלמה לשכר מינימום. הפסיכולוגים עצמם מצביעים על השכר הנמוך כסיבה הנפוצה ביותר (יותר מ-90%) לאי נכונות לעבוד במסגרות ציבוריות. השכר הנמוך הוא גם מסננת שמנציחה הפסיכולוגיה כמקצוע לבאים מרקע סוציו אקונומי אמיד - התמחות ממושכת בשכר נמוך מרתיעה לא פעם מי שבא מרקע פחות מבוסס כלכלית, וכך למשל נוצר מחסור בפסיכולוגים מרקע חרדי, ומהמגזר הערבי.

במקביל, גם מצב התקינה והאיוש רחוק מלהתאים לנדרש - למעשה אין מפתח תקינה רשמי לרוב תחומי הפסיכולוגיה בשירות הציבורי, מלבד הפסיכולוגים החינוכיים ברשויות המקומיות שאצלם המפתח הוא פסיכולוג אחד לאלף תלמידים. על פי הערכות של פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית חסרים אלפי פסיכולוגים כבר עתה, כשהמצב חמור במיוחד בפריפריה.

למרבה הצער, לא רק שהמדינה מזניחה את שיקום ובניית מערך הפסיכולוגיה הציבורית, אלא גם הארגון שאמון על ייצוגם התעסוקתי. אך לאחרונה הסתדרות מדעי החברה והרוח, האגף האחראי על הפסיכולוגים בשרות הציבורי בהסתדרות, פירקה את חטיבת הפסיכולוגים, גוף של 61 פסיכולוגים נבחרים שמייצגים את השטח. וכל זאת במהלך הדיונים על הסכמי השכר במשק. זאת, אחרי חמש שנים בלבד שהחטיבה הוקמה, בהן קידמה במרץ את שיקום הפסיכולוגיה הציבורית, ובפרט בפריפריה.

כנראה בשלו התנאים שהפסיכולוגים ילמדו מהסייעות ומהעובדות הסוציאליות. השרות הפסיכולוגי אינו מותרות. הוא שירות בסיסי שכל אזרח במצוקה נפשית אמור ואף זכאי לקבל. אם ההזנחה הקיימת תימשך, קריסת מערך הפסיכולוגיה הציבורית מובטחת. לצערנו, נראה כי המדינה ואף בהסתדרות המח"ר שכחו זאת. הגיעה העת להזכיר להם, גם אם נידרש לצעדים כואבים.

ד"ר יואב בליי הוא חבר בפורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית