עקרונות הניהול הנכונים של מאמן ארסנל מיקל ארטטה

מיקל ארטטה, מאמן ארסנל, נולד עם לב מוגדל. הרופאים לא נתנו לו יותר מדי זמן עד שבגיל שנתיים עבר את אחד מניתוחי הלב הפתוח הראשונים בספרד. מיקל ארטטה סיפר לשחקניו את הסיפור הזה כשקבוצתו היתה בשפל המדרגה - אחרי שלושה הפסדים רצופים בתחילת העונה שעברה - אחת מהתחלות העונה הגרועות בהיסטוריה של ארסנל. הדברים תועדו על ידי מצלמות הטלוויזיה כחלק מצילום סדרה של אמזון על ארסנל.

"אף פעם לא נפתחתי ככה בפני מישהו" פירט ארטטה ל-BBC אחרי שהתוכנית שודרה. "אני חושב ש-90% מהבחורים והצוות לא ידעו על זה. אבל זה מה שהרגשתי לפני אותו רגע. לא משהו שתכננתי".

למרות שזה לא היה מתוכנן, ארטטה הפך את עצמו לפגיע מאוד וכך העביר את המסר המדויק לשחקנים באותו הרגע. "הצוות הרפואי שהיה צריך לפתוח את הלב שלי - אחד מניתוחי הלב הפתוחים הראשונים בספרד - לא ידע מה יקרה", סיפר ארטטה לשחקניו. "הייתי ילד מאוד שובב. הרופא אמר לאמא ואבא שלי שאני צריך להירגע, שאני לא אוכל להיות כל כך פעיל עם הבעיה שלי. הצוות שניתוח אותי היו מוכנים לעבוד 24/7 - והם עשו את זה בגלל סיבה אחת: בגלל שהם אוהבים את מה שהם עושים. זה הכוח המניע שלהם, זו המטרה והתכלית שלהם".

ארטטה סיים את את השיחה ההיא עם הבעת אמון בשחקנים שלו ודרש מהם להראות את אותה מחוייבות של הצוותים הרפואיים. הם התחברו לסיפור שלו, התחברו למה שאמר על הצוותים הרפואיים ואת המשחקים הבאים ניצחו.

ארטטה הציג בסיפור הזה עקרון מאוד נוכח במנהיגות מודרנית. הוא הציג את עצמו כדמות פגיעה ואיכפתית אבל איתגר את השחקנים באופן ישיר וברור. השחקנים ראו מאמן שאיכפת לו מאוד מהשיפור שלהם, מהתוצאות שלהם. זה לא במקרה שמיקל ארטטה מתנהל כך. "אני אוהב לקרוא ספרים חינוכיים" הסביר בראיון לדיילי טלגראף. "אני מבלה הרבה מהזמן שלי עם צעירים ויש לי אחריות גדולה. אני גם נותן להם ספרים לקרוא. גרניט ג'אקה ובוקאיו סאקה התחילו כבר לקרוא ספרים שנתתי להם".

לפי סגנון הניהול של ארטטה והעקרונות שהוא עובד לפיהם, נראה שהיו מספר ספרים חינוכיים שהוא שאב מהם השראה במיוחד. הראשון - Radical Candor: Be a Kickass Boss Without Losing your Humanity (כנות רדיקלית: להיות בוס מעולה בלי לאבד את האנושיות) של קים סקוט. הספר הזה, רב מכר בארה"ב, נכתב על ידי מי שהיתה מנהלת בגוגל ולימדה ופיתחה ב"אוניברסיטת אפל" לניהול.

ארטטה, כך נראה, שאב לא מעט השראה מהספר שמלמד ונותן דוגמאות על איך אפשר להיות מנהיג יעיל דרך פידבק תמידי, ישיר, אמיתי ואדיב לעובדים שלך. נראה שעניין "האישיות האיכפתית שמאתגרת ישירות" של ארטטה מגיע מהספר הזה. ארטטה, כך נראה, גם שואב השראה מפרק בספר שעוסק בבניית חוסן נפשי דרך אמון. הגישה ב-Radical Candor בנויה על אמון - משהו שקשה להרוויח אבל קל להפסיד. המפתח לאמון זה לבנות מערכת יחסים שקופה ואותנטית ותקשורת ברורה ותמציתית, כמו גם להיות עקבי בפעולות שלך.

לארטטה, למשל, יש את "העקרונות שאינם פתוחים למשא ומתן" (non-negotiables). הוא הסביר שהוא דורש מכל אחד "כבוד, מחויבות ותשוקה". ואפשר לראות שהוא דורש מעצמו את אותו הדבר בדיוק. זה עלה לו באובדן כמה כוכבים. למשל מסוט אוזיל ופייר-אמריק אובאמינאג לא הראו את המחויבות ואת הכבוד הראויים מבחינתו של ארטטה (איחרו לאימונים, לא היו מחוייבים כמו האחרים על המגרש), סירבו להראות מחויבות לדין וחשבון. הם סירבו (או לא יכלו) להתאים את עצמם לעקרונות החדשים. וארטטה חתך אותם.

הוא הקפיד לא ללכלך עליהם בתקשורת והבהיר - בתקשורת וגם מול השחקנים (כפי שניתן לראות בסדרה באמזון) למה נאלץ לוותר על השחקנים הבכירים הללו. זה חיזק את האמון בקרב השחקנים שנותרו במועדון וראו שארטטה הוא איש של עקרונות, שאם הם יגיעו בגישה הנכונה, הם יקבלו צ'אנס הוגן.

בספר של סקוט הוא מדבר גם גם על ההבדלים בין "רוק-סטארס" ל"סופרסטארס". סופרסטארים הם השחקנים או העובדים שהקריירה שלהם נוסקת בזכות הכישרון יוצא הדופן שלהם - כישרון שחייבים כדי להשלים משימות ולנצח משחקים. הם גם מאוד שאפתנים ורוצים להגיע הכי גבוה שהם יכולים. "רוק סטארס" הם מלשון רוק - כלומר סלע. הם חברי הצוות או השחקנים שכל קבוצה חייבת. השחקנים שהם יציבים כמו סלע. הם מאוד מודעים למגבלות שלהם אך גם יודעים בדיוק מה הם יכולים לתרום. הם מגיעים לעבודה כל יום כדי לתת 100%, תומכים בחברים לקבוצה שמשחקים על חשבונם, עושים מה שמבקשים מהם ויודעים לשים את הסופרסטארים במקום - כשצריך.

הבוס או המאמן צריך את הרוק-סטארס בדיוק כמו שהוא צריך את הסופרסטארס בשביל בריאות חדר ההלבשה. בארסנל, "הסלעים" הם שחקנים כגון רוב הולדינג ומוחמד אלנני - שאולי אף אחד לא מבטיח להם מקום בהרכב או אפילו בסגל למשחק - אבל הם עדיין המקצוענים הכי טובים שאפשר לקבל. והם גם זוכים לכבוד (ולחוזים) מארטטה וההנהלה של ארסנל. ארטטה, שבקריירה שלו היה יותר רוקסטאר מסופרסטאר, מבין את המנטליות של חניכיו הסופרסטארים אבל גורם גם לסלעים להרגיש חשובים.

ספר נוסף שארטטה לבטח קרא הוא Extreme Ownership (אחריות קיצונית) שכתבו שני יוצאי יחידת אריות הים האמריקאי (SEALs) - ג'וקו וולינק ולייף באבין. שניהם מתארים את המיינדסט ביחידה הצבאית המובחרת בעולם. וזיקקו מספר עקרונות שכל מאמן או מנהל יכול לקחת. למשל, את העקרון שאין קבוצה גרועה רק מנהיגים גרועים. והנהגה טובה מתחילה עם קבלת אחריות על כל מה שנעשה בתוך הקבוצה. לזהות חולשות או אנשים בעלי אגו גדול מדי ולטפל בהם ולא לתת לבעיות להתבשל ולהרעיל את הצוות.

ארטטה זיהה שיש מספר שחקנים עם אישיות בעייתית בארסנל. את כולם שלח למקום אחר - אפילו אם זה עלה כסף גדול, או גרם להפסדים גדולים, כדי לשחררם (אובאמיאנג, למשל. גם ניקולא פפה ושוקרדן מוסטפי או מתאו גנדוזי).

עקרון נוסף באחריות קיצונית: כולם תלויים בכולם ולכן צריך שלא יהיו "מחלקות" שונות ומופרדות בצוות של אנשים עם משימה דומה. זה אומר שיעילות ההתקפה משפיעה ומושפעת מהנעת הכדור של שחקני ההגנה ויעילות ההגנה תלויה ומושפעת מהלחץ שעושים השחקנים הקדמיים. ארטטה מדגיש פעם אחר פעם את האופי הקולקטיבי במשימה שעומדת מול ארסנל.

עקרון נוסף: דֵּה-צֶנְטְרָלִיזַצְיָה של הפיקוד. ביחידת אריות הים אין "מנהיג שיכול לעשות הכל" במקום יש מספר מנהיגים בכל רמה שכל אחד עם המנדט לקבל החלטות שהוא מוצא לנכון באותו הרגע. זה מחייב גם שכולם יכירו ויבינו את האסטרטגיות של המשימה וידעו לקבל החלטות טקטיות בשטח. בארסנל של ארטטה, למשל, יש "מפקד" או מספר מפקדים בהגנה (אולכסנדר זינצ'נקו שלוקח "פיקוד" פעמים רבות כשהשמשחק תקוע וצריך מישהו מאחורה שיקדם את הכדור), בקישור (גרניט ג'אקה אולי היה השחקן הכי בעייתי של ארסנל שעשה את השינוי הכי דרמטי בגישה שלו למשחק) ובהתקפה (מרטין אודוגור הוא הקפטן).

בכלל, מיקל ארטטה והמנהל הספורטיבי אדו החליטו לבנות את הקבוצה מחדש וביססו את הרכש שלהם בעיקר על שחקנים עם ניסיון ויכולות מנהיגותיות מוכחות בקבוצות הצעירות ובנבחרותיהם: זינצ'נקו הוא קפטן נבחרת אוקראינה, מרטין אודוגור הוא קפטן נבחרת נורבגיה, גרניט ג'אקה הוא קפטן נבחרת שווייץ, קירן טיירני הוא ממלא מקום קפטן נבחרת סקוטלנד, וויליאם סאליבה הוא קפטן נבחרת צרפת הצעירה, תומאס פארטי הוא ממלא מקום קפטן נבחרת גאנה וכן הלאה.

מאפיין נוסף של ארסנל של ארטטה שאפשר לזהות ב"אחריות קיצונית"? התגובה לטעויות. ארטטה מוודא לומר "אני לוקח אחריות מלאה" אחרי כל הפסד ובדרך כלל מפרט. "אני לא הוצאתי את הטוב ביותר מהשחקנים שלי - וזו האחריות שלי". הוא אמר את זה גם כשנאלץ לחתוך שחקנים שלא מתאימים לקבוצה. על המגרש, שחקני ארסנל יכולים לעשות טעויות אבל מה שמאוד נראה לעין זה שהם ישר לוקחים אחריות. מרימים יד. אומרים "עליי" ולא מחפשים אשמים. בתגובה חבריהם לקבוצה מעודדים אותם עם כיף וחיבוק - אפילו אם הטעות הובילה לשער. "אם טעויות קורות, והן קורות, מנהיגים יעילים לא מחפשים את מי להאשים" כותב וולינק בספר. "הם לוקחים אחריות על הטעויות. מנסים להבין מה השתבש. מפתחים פתרונות לתיקון הטעויות ומנסים למנוע מהן לקרות שוב בהמשך הדרך".

ועקרון אחרון: לא להסכים לקבל פחות ממקסימום מאמץ. בסדרה של אמזון, ארטטה לא כועס על שחקנים בגלל הפסדים או טעויות. הוא כועס אך ורק כשהוא מרגיש שהשחקנים "לא עמדו בסטנדרטים". "אני מקבל הפסדים" הוא אמר לשחקנים אחרי הפסד בגביע לנוטינגהאם פורסט בעונה שעברה. "אבל אני לא מקבל את זה שאתם לא עומדים בסטנדרטים המינימליים. גישה זה לא מספיק, אומץ זה לא מספיק, לרוץ זה לא מספיק - צריך הרבה יותר מזה. אתם צריכים לדרוש את זה מעצמכם. זה מה שאני אומר כל אימון! אם באימון זה לא משנה לכם שאתם מאבדים את הכדור, זה לא ישנה לכם גם במשחק! כשאני מפסיד מאבק על הכדור, אני צריך להתרגז! כשאני מפסיד משחקון באימון - אני צריך להתרגז! כי זה הסטנדרטים!".

אליפות העונה? כנראה שלא. אבל עובדים נכון. ארסנל, כנראה, לא תזכה באליפות. מנצ'סטר סיטי חזקה מדי. ארסנל צעירה מדי (הקבוצה הכי צעירה בפרמיירליג) ולא מנוסה במירוץ לאליפות. הקבוצה של ארטטה גם לא איכותית מספיק ועמוקה מספיק כדי להתחרות בכמה מסגרות ויש לה שחקני הרכב שלא היו רואים סגל למשחק ביריבות אחרות - בטח לא במנצ'סטר סיטי. הם עומדים בסטנדרטים התנהגותיים אבל הכי טוב שלהם, פשוט לא מספיק טוב. עדיין.

מה שכן יש לארסנל זה מנהיג שלומד מטעויות. וזה אומר שבסופו של דבר גם חניכיו ילמדו מכל הפסד נקודות העונה. "אני לא יכול לאהוב את השחקנים יותר ממה שאני אוהב עכשיו" אמר ארטטה אחרי התיקו המאכזב מאוד נגד סאות'המפטון (3-3 אחרי שארסנל היתה בפיגור 3-1). "וזה מה שאמרתי להם. בכדורגל, כשיש לחץ גדול, שחקנים מתחילים להסתתר. ולא ראיתי אף אחד מהשחקנים שלנו שהסתתר". ארטטה, כאמור, ממשיך להנהיג כמו שצריך - אפילו אם במבחן התוצאה, הקבוצה שלו כשלה.